אבל לא, את לא שומעת אותו. את הבכי הזה. המון זמן שאת לא שומעת אותו. את עסוקה. את מאד עסוקה. כי הרי "מישהו צריך לפרנס את הבית הזה", ברור…
והמישהו הזה, הוא את. כי אם אין את לי, מי לי? באמת מי לי?
את לי רק בעבודה. בטלפונים שמסבירים מה וכמה לחמם את האוכל מאתמול. איפה נמצאים הדברים, וכו'.
שנה שעברה, החלטת שאני אלמד בחב"ד.
גם אז, את לא היית שם כדי להסביר לי, כדי לספר. שלחת את אבא, שהוא ינסה להגיד לי את זה. והוא אמר. וזהו, הנה אני פה, כבר שנה שניה.
כלומר, זה היה יכול להיות וזהו. אבל כשהחלטת שאלמד בחב"ד, לא חשבת שאהיה חבדניקית. לא חשבת שאתלהב על זה כלכך.
את חשבת שזה מקום טוב לעשות בו בגרויות ולספוג קצת ערכים. אבל רק קצת.
זה מה שאת חשבת. אני חשבתי אחרת.
אני חשבתי שזה אמתי מדי כדי שאני אדלג על זה בקלילות. אמתי מדי כדי שלא אציץ. אציץ ואפגע.
ונפגעתי, מה זה נפגעתי.
את לא היית שם בשביל לראות את זה. אבל כששמת לב, זה כבר היה מאוחר מדי.
מאוחר מדי בשביל להציל אותי משגעונותיי. בשביל לתקן לי את השכל. להוציא לי את השטויות המוזרות האלו מהראש.
מאוחר מדי בשבילך, בדיוק הזמן בשבילי.
את דיברת איתי. בנועם, בעדינות, בטעם. הסברת שזה מקסים ונחמד כל עוד מושקי או חני עושות את זה.
לא כשהבת הגדולה שלה, שלה!!! מתעסקת בעניינים האלה. כי אני רק שלך. וזהו.
אני עושה את מה שאת דורשת. נראית כמו שצריך להיראות, מדברת כמו שצריך לדבר.
בעצם, נראיתי, כמו שצריך להיראות,. דיברתי כמו שצריך לדבר. וזו בדיוק הנקודה. שזה היה, בעבר.
את מצמצת רגע, והופ! השתנתה לך הבכורה.
אז אחרי שלא הלך לך השכנועים. לא הצלחת להניא אותי מהדבר המטופש והנורא הזה. התחלת לאיים.
איומים ששתינו ידענו שאין לך דרך לקיים. אולי את כן חשבת שיש לך אחת כזו, אבל למזלי, התבדית.
אז הסברים- לא הלכו, איומים- לא עבדו.
מה עכשיו? כל אדם אחר, היה מרפה כבר. משחרר את הילדה ונותן למצב להתאזן.
אבל לא את. את החלטת, שבכל אזכור של משהו הקשור לחסידות בכלל ולחב"ד בפרט, את מגנה. את מי? את מה? זה לא משנה! העיקר שתגני, העיקר שלידי, העיקר שידעו מזה.
אני אוהבת אותך. אני יודעת שגם את אוהבת אותי. אבל את קצת מגזימה.
אמנם הגינויים שלך, הם ציניים ונאמרים בדרך כלל כספק בדיחה. אבל בדיוק הספק הזה, הוא זה שעושה לי את הדקירות האלה בלב. הן, שעולות לעיניים ושוטפות אותן בכל פעם מחדש. שורפות את כל הבפנוכו שלי. מפנות מקום להתמודדות חדשה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
18 תגובות
וואו. איזה פוסט כואב.
ו…מעורר קנאה. כן, קנאה והערכה.
יש לי קנאה בבנות שבחרו בחב"ד. בחירה אישית, ולא "כי לזה נולדתי"
קנאה והערכה עמוקה למי שמתעקשת ללכת בדרך האמת, גם כשלא מקבלת תמיכה מהמשפחה.
את מדהימה!!! שולחת לך המון המון כוחות!!!
ובעז"ה אמא שלך תזכה לראות שדרך חב"ד רק מסבה לה הרבה נחת ממך!!!!
הצלחות!!!!!
תודה. מוכרחה לומר, שההערכה שלך צודקת לגמרי. בנות שבוחרות בזה, עוברות דברים מטורפים. עם עצמן, עם החברה, עם הסביבה. גם בת מבית חבדי שבוחרת בזה מרצונה, ולא כי "ההורים שלי.." ראויה להערכה גדולה. תודה רבה!
יש לי דמעות בעיניים.
אני לגמרי מבינה אותך,
זה מאוד קשה כשאמא לא מבינה..
מזה מעריכה אותך שאת מצליחה להישאר מה שאת רוצה,
וגם על זה שאת "ילדת מפתח", בלי אמא בבית שכשאת חוזרת, כי בכלל לא בטוח שאני הייתי מצליחה לשרוד אם אמא שלי הייתה ככה..
מאחלת לך המווון בהצלחה!
(אני לא אכתוב שבא לי לתת לך חיבוק, זה נדוש מידי, למרות שזו האמת)
דווקא הנדוש הזה מחמם את הלב, אבל זה גם ככה תגובה מהממת, אז לא צריך חיבוק 😉 תודה :*
מדהימה אחת!!
כאב לי ככ לקרוא! ומקווה שהקב"ה והרבי יעזרו והכל יסתדר!
אמן!! תודה..
סליחה טעות! מקווה? בטוחה!
איזה מותק שאת!!!
מעריכה אותך על זה שאת לא מתייאשת ובטוחה שהמצב בסופו של דבר ישתנה לטובה בעזרת ה', אמן!
מקווה בשבילך שתצליחי את ואמא שלך להסתדר בסופו של דבר..
❤❤❤
אנחנו מסתדרות, אבל לא בדיוק… באמת יכול להיות יותר טוב… תודה.
ככ יפה!
ומרגש!
אני חושבת שזה קשה לה כי זה בעצם משחק לה באמהות, בטוחה שהכל בסוף יסתדר!
ומאחלת לך הרבה הצלחה בדרך שלך!
אמן, תודה רבה!
וואו כולי צמרמורות! נוגע ללב והכתיבה מדהימה!
מאחלת לך בהצלחה ענקית ובטוחה שאחרי חישול כזה את תהיי האמא הכי טובה בעולם?
הלוואי שאזכה להיות האמא הכי טובה שאפשר..!!!
אני כל כך, כל כך מעריכה אותך! כל כך כל כך התרגשתי!
ואוו! פשוט.. הלוואי וכל אחת שלא מגיעה להתוועדות/מבצעים באמת היתה עושה את זה מכיבוד הורים. מעריכה אותך שאת בוחרת בחב"ד בגאווה. את שבאמת זכית לראות את האור. הלוואי וכל אחת שנמצאת בתוך הסיר החב"די היתה רואה את הרבי והחסידות כמו שאת רואה, ולא היתה רוצה, כל כך בעקשנות לצאת ממנו. לכל דבר טוב יש מניעות ועיכובים. וכמה שהבן אדם גדול, מבפנים, הנסיון גדול יותר! יש לך את הכח ומברכת אותך שיהיה לך המון הצלחה!
ההורם שלי לא באים מבית דתי ובהתחלה הם סבלו, מאוד מאוד!
אבל עכשיו..הם עושים להוריהם הכי הרבה נחת מכל שאר הילדים. זה משפשף, זה כואב, זה קשה!!!
הרבי איתך! ואת תהיי חזקה וגיבורה כל החיים בעקבות הקושי הזה.
את בן אדם גדול!!!
תודה רבה, חיממת לי את הלב, ממש! מחכה כלכך להגיע למצב של הבנה והכלה דו צדדית… הן מצידי והן מצדם… תודה רבה לך!
וואו, ילדונת, כמה הערכה מגיעה לך! מעריצה כל כך, ושולחת המון המון כוחות!❤️
תודה!
וואו אני בוכה. עם דמעות אמיתיות בעיניים. זו התמודדות כלכך קשה! כלכך לא פיירית!! להיכנס לחב"ד זה גם ככה. (ואני אומרת את זה מידע, לא מהשערה…). המון מנהגים ומושגים חדשים.. נורמות חברתיות, קודים פנימיים, תאריכים חסידיים שלא נגמרים… זה לא הוגן שגם עם אמא שלך את צריכה להתמודד!
לא הוגן!
לא הוגן!
לא הוגן!
אני בוכה ורוקעת ברצפה כמו ילדה קטנה, מרוב שזה לא הוגן!
אני כלכך משתתפת איתך… מקווה שזה יעזור לך במשהו עם ההתמודדות הלא פשוטה בכלל שלך…❤❤❤