שלא לשמה /49

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
דבורי מגיע לראות את דובי. אתמול נפתלי התקשר אליה וסיפר לה איך היה היום הראשון לשבעה. היא הספיקה לדבר קצת עם מיכל, הקול שלה השתנה, כזה צרוד.

היא מחייכת לעבר האחיות שמסתכלות עליה, הן כבר מכירות.

היא נכנסת לחדר של דובי "דובי, מה שלומך?" היא מתקרבת אליו, הוא נראה מותש היא מסתכלת על יהודה "יהודה מה קרה?"

"הוא חזר הרגע מפיזיותרפיה. אומרים שיש התקדמות". הוא לא מבין מה יכול להיות התקדמות כשדובי הצליח להחזיק כדור שנפל לו אחרי שלוש שניות.

"ברוך השם!" דבורי מתיישבת לצד דובי.

יהודה מרגיש שהיא עקצה אותו "דבורי אני יוצא רגע, רוצה שאני אקנה לך שתייה, משהו?" הוא צריך לנסות להשיג את אלכסנדר ולנסות להוריד את המחיר, נפתלי התקשר אליו אתמול בערב ואמר לו שהוא לא שכח אותו. זה הפעיל את האנדרלין של יהודה לנסות לפעול כמה שיותר מהר.

"פנטה יהיה מעולה, תודה" יהודה יוצא.

דבורי מסתכלת על דובי "דובי אתה יודע איפה הייתי?"

"בית" הוא מחייך.

"נכון, הייתי בבית. כל האחים שלך מחכים לך. ובשביל שתחזור צריך שתצליח יותר בפיזיותרפיה, שתחזור לעשות כמעט את כל הדברים שידעת לפני" ה׳כמעט׳ צורב לה בגרון.

היא מחזיקה לדובי את היד, דובי לוחץ לה בחזרה, אומנם חלש אבל לוחץ. היא מחייכת אליו "תודה".

היא פותחת את התיק שלה "תראה בני וחני ציירו לך ציורים, אפילו יעקב" היא מראה לו את הציורים, מלכי גם ציירה לו ציור, אבל היה כתוב שם בגדול סליחה. דבורי הסבירה שוב למלכי שהיא לא צריכה לבקש סליחה כי זאת לא אשמתה, אז היא אמרה שהיא תצייר ציור אחר ותביא לו בפעם הבאה.

דובי צוחק, מתרגש "אני רוצה הביתה" הגעגועים לאחים שלו חזקים.

"בקרוב חמוד" היא מלטפת לו את הלחי.

דובי עוצם את העיניים, נרדם. כנראה שהגעגועים העמיסו עליו יותר מידי. ילד מסכן.

יהודה לוחץ על המתקן ומוציא בקבוק של פנטה, דבורי לא אהבה לשתות מפחית. הוא מחייג בחזרה לאלכסנדר הוא לא עונה.

ממתי הם החליפו תפקידים? שאלכסנדר לא יענה לו? הוא מחייג את המספר של נחום, אבל ברגע האחרון לא מתקשר, הוא לא רוצה לדבר איתו. סתם יהודי בוגד. ומה הוא? יהודי צדיק? נאמן למסורת? להשם? הוא עולה במעלית. הוא יהודי מבולבל זה הכל. הוא יוצא ומתקרב למחלקה של דובי, מופתע לראות שוטר. מה הוא עושה כאן?

"הו הנה בעלי!" דבורי מצביעה על יהודה.

יהודה מתקרב, השוטר מדבר עם דבורי, למה?

"שלום". הוא מביט בשוטר.

"שלום אדון רפורשטיין, יהודה נכון?" הוא שואל בחיוך, מושיט לו יד ללחיצה.

"כן" יהודה לוחץ את היד של השוטר "מה קרה?"

"הוא אחראי על החקירה של התאונה" דבורי מסבירה לו.

יהודה מסתכל על דבורי "אם אפשר שנעבור לשבת, זה לא בריא לאשתי". יהודה מסתכל בחזרה על השוטר, לא מחכה לתשובה וצועד לעבר הספסלים.

דבורי מסמיקה. יהודה דואג לה, יפה מצידו. השוטר נענה וצועד אחרי יהודה, מחכה שדבורי תשב, הוא נשאר לעמוד וכך גם יהודה.

יהודה רועד, הוא היה בטוח שהשוטר הזה הגיע לדבר עליו.

"טוב, אז כמו שאשתך אמרה לך, אני אחראי על חקירת התאונה של בנכם". הוא מסתכל על הדפים שהוא אוחז ביד "אחרי כמה חקירות ותשובות שקבלנו מהתושבים שראו את התאונה מתרחשת, הגענו למסקנה שהתאונה הייתה מכוונת" קשה להגיד את זה.

"מכוונת?" דבורי בהלם, יהודה פחות.

"כן. זאת אומרת שמישהו רצה לפגוע בילד שלכם בכוונה תחילה, וכשהוא ראה את ילדכם יוצאים מהבניין הם התניעו את הרכב ונסעו לכיוונם. אנחנו לא יודעים אם הוא רצה לפגוע דווקא בבן שלכם, אבל באחד מהילדים זה בטוח".

"מאיפה אתה כזה בטוח?" יהודה שואל. יודע את התשובה.

"תראה, בדקנו את העניין, זה באמת לא נשמע הגיוני וקשה לחשוב על כך. אבל שאלנו אנשים שהיו בסביבה אחד מהם העיד שהוא ראה את המכונית מחכה בצד הכביש, ורק אחרי שהילדים שלכם יצאו, הם התחילו לנסוע, ואחרי שפגעו בילד הם נסוגו. רואים את זה גם במצלמות הרחוב"

דבורי המומה. שמשהו ירצה לדרוס את הילדים שלהם? דבורי נזכרת שמלכי ספרה לה שהמכונית נסעה לעברם והיא הצליחה רק לדחוף את בני וחני, דובי נשאר שם ולכן הוא נפגע. היא מזדעזעת לחשוב על זה שכל הילדים שלה היו אמורים להדרס. היא מתאפקת לא לבכות.

"מאיפה האיש הזה ידע מי הילדים שלי? כלומר זה שהעיד לכם" שאלה די מיותרת לתושבי ירושלים, כולם מכירים שם את כולם.

"הוא אמר לי שהוא חבר שלך, אדון הממ…" השוטר מסתכל בדפים, מחפש "הנה אדון הברמן"

"שלומי?" יהודה נזכר ששלומי אמר לו משהו על תאונה מכוונת.

"כן. אנחנו בדקנו וגם מצאנו את מספר הרכב, הוא שייך לאחד שפועל למען כנופייה מאוד מסוכנת. אני לא יודע איך הם הגיעו לירושלים, הם בדרך כלל מתעסקים רק עם אנשים שבגדו בהם או הזיקו להם לפעול" דווקא לזה הוא לא מצא פתרון.

יהודה מחוויר. הוא צדק. אלכסנדר דרס את דובי.

יהודה בוכה, הוא דווקא כן יודע איך האנשים האלו הגיעו לירושלים.

דבורי מסתכלת על יהודה ברחמים, מסכן בטח קשה לו לשמוע את זה "סליחה אדוני השוטר, מי היה הנהג? הוא צריך להענש על כך" דבורי נסערת.

"לפי הבדיקות היה זה אדם בשם נחום, נחום בורקין"

"נחום?!" דבורי ויהודה שואלים ביחד, מסתכלים המומים על השוטר.

"אתם מכירים אותו?"

"לא. לא מה פתאום?" זה מה שחסר ליהודה עכשיו, שהשוטר יתחיל לחקור מאיפה הוא מכיר את נחום וזה יוביל אותו למסקנה שיהודה חלק מאותה כנופייה מסוכנת. אבל מאיפה דבורי מכירה את נחום?

"לא, לא מכירים." זה מה שחסר לדבורי עכשיו, שהשוטר יתחיל לחקור מאיפה היא מכירה את נחום, ואז היא תצטרך לספר על אשתו של נחום שעובדת כאן כאחות, ואז יחקרו אותה ונחום הזה יכנס לכלא. אבל מאיפה יהודה מכיר את נחום?

"אני מבין, טוב אז אני מצטער. עדיין לא מצאנו אותו. והוא אכן יצטרך לשלם על זה ביוקר"

"יופי" יהודה אומר.

"אוי לא" דבורי פולטת.

השוטר נפרד מהם ומאחל לבנם רפואה שלמה. יהודה מתיישב על הספסל שמול דבורי "דבורי, את מכירה את נחום הזה?"

"האמת שכן" למה שתסתיר את זה מיהודה "אשתו הגרושה עובדת כאן, היא פעם פנתה אליי. ודיברה איתי על חבורה כזאת שבעלה נכנס לשם. ואז הדרדר מבחינה רוחנית, סחף איתו עוד איזה מישהו"

יהודה מחוויר, מבקש שהאדמה תבלע אותו "מי?" הוא שואל ללא קול. הפחד משתק אותו.

"לא יודעת היא לא אמרה לי, וזה גם לא ענייני".

אוהו כמה שזה עניינך "נכון…"

"אז סתם היא דברה איתי, אנחנו נפגשנו שלוש פעמים, היא ממש חמודה כזאת. מי היה מאמין שבעלה בכלל חילוני? עצוב. אני ממש מרחמת עליה"

תרחמי עלייך מתוקה "כן מסכנה" הוא פולט.

"ומאיפה אתה מכיר אותו? ככה היה נשמע כשהשוטר אמר שזה נחום"

יהודה בולע את לשונו "הוא היה פעם בכולל, זהו, לא משהו מיוחד"

"אהה הבנתי" דבורי מחייכת וקמה מהספסל מתקדמת למחלקה.

"דבורי" יהודה קורא לה, הגיע הזמן לספר לה את האמת.

"כן?" היא מסתובבת אליו.

"בעצם, אותו בחור שאשתו של נחום דיברה עליו, שבעלה סחף אותו אז זה בעצם—"

אחות רצה לקראתם "דובי שלכם לא מרגיש טוב, רמת לחץ הדם שלו ירדה"

"מה?!" דבורי בהלם רצה אחרי האחות לחדר של דובי.

יהודה נאנח, עד שהוא העז. כנראה שהשם רמז לו שזה עוד לא הזמן. אז מתי? הוא רץ איתם לחדר של דובי.

© כל הזכויות שמורות