שלא לשמה /37

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
אהרון יושב מול הגמרא כבר כמעט רבע שעה מבלי ללמוד, מה קרה לו? לפני החתונה כולם שיבחו אותו בתור השפיץ של הישיבה, אחרי שהוא התחתן עם אסתי משהו קרה.

הוא לא הצליח להצביע בדיוק על מה שגרם לו להשתנות, וזה לא כל כך הפריע לו. אחרי שהוא היה מזלזל באסתי, בלילות הוא היה מתייסר, מצטער ובעיקר מתחרט.

אבל כל יום היה אותו סיפור הוא היה מזלזל, מקלל, דבר שלא היה מתאים בכלל לאברך כולל כמוהו, בכל אופן. ואז מתייסר ומתחרט וחוזר חלילה.

אחרי שאסתי ביקשה ממנו להתגרש הוא הבטיח להשתנות, לנסות. אבל אחרי כמה ימים הסיפור שוב חזר על עצמו. לבסוף הם התגרשו הותירו שלושה ילדים עצובים ומבולבלים.

אהרון הרגיש כל כך עלוב הוא ניסה לרצות את אסתי אבל להתחתן שוב עם אותה אישה היה גורם לשם שלו לרדת מכבודו. אחרי כמעט חמש שנים הוא מצא את מרים, אישה קצת קשוחה אבל בכל זאת עם לב של אמא. מבלי לשים לב כל השנים הראשונות הוא ניסה להשוות אותה לאסתי אבל למרבה 'צערו' אסתי עלתה עליה בהרבה.

הוא נאנח, החיים לא קלים.

"אפשר לשבת?" בחור צעיר בסביבות העשרים עומד מולו.

"כן בטח" הוא מזיז קצת את נרתיק התפילין שלו.

"תודה" והוא מתיישב מתחיל לנגן את ניגון הלימוד ושוקע בים התורה.

אהרון מסתכל עליו, הוא מזכיר לו קצת את יהודה.

אהרון לפתע נזכר שאליהו דיבר איתו על זה שהבן של יהודה עבר תאונה! אבל מי זה היה? דובי? לא יכול להיות הרי הוא סך הכל בן ארבע וחצי! והוא בכלל לא התעניין אם הם צריכים עזרה! איזה מין אבא הוא? איזה מין סבא הוא? אבל למה אני לא יודע כלום? אם הייתי מתעניין הייתי יודע יותר.

אהרון סוגר את הגמרא, נושק לו ויוצא מהכולל, הוא ישלים את השעות אחר כך. הוא מתקשר לאליהו.

"הלו?"

"הלו אליהו, איפה הבן של יהודה נמצא?" ניגש ישר לעניין.

"דובי?" מה קרה לו פתאום?

"כן".

למה אתה שואל? "בשניידר".

"אהה בסדר תודה".

"אתה הולך לבקר אותו?" אליהו בהלם, ממתי אבא שלו מגלה כזאת רגישות ועוד לצד של יהודה! שהחיינו.

"הגיע הזמן, לא?" הוא מחייך חצי חיוך, משתחרר קצת. מרגיש פרפרים בבטן, מהתרגשות.

"כן, האמת שכן. שתדע שדבורי התקשרה לטויבי והודיעה לה שהורידו לדובי את ההרדמה, הוא פקח עיניים, ברוך השם!" טויבי היא זו שביקשה מדבורי שתעדכן אותה בכל התפתחות. אבל דבורי לא סיפרה לה שיהודה גם כן מאושפז, עדיין לא.

"ברוך השם! ממש חסדי השם!" הוא מנתק, עולה על אוטובוס בדרך לפתח תקווה.

אחרי חצי שעה הוא עולה במדרגות למחלקה שהאחיות כיוונו אותו, מסתכל מסביב.

אבא של דבורי מבחין בו ומתקרב אליו, ואז גם אריה מבחין בו.

"שולם עליכם!" יצחק לוחץ לו את היד עם חיוך גדול ועייף.

אהרון נבוך קצת, לא היה חושב לרגע שאבא של דבורי חזר בתשובה, הזקן שלו והחליפה נראים עליו טוב מאוד כאילו שהיו שם כל החיים.

הוא באמת שפט סתם ככה את דבורי "שלום עליכם".

אף אחד לא יודע איך להמשיך אז הם שותקים.

יצחק מפר אותה ראשון "דבורי עכשיו עם דובי בחדר, היא כבר תצא".

"איפה יהודה?" הוא לא תיכנן לדבר עם דבורי. ממש לא.

"דבורי תצא אלייך ותסביר לך הכל" הוא לא רוצה לבשר לו ככה "שב". יצחק חושב לעצמו שהגיע הזמן שאהרון יתעניין מעט בדבורי.

אהרון יושב. מציית.

ובנתיים דבורי יושבת ליד דובי מחזיקה את היד הכמעט דוממת "דובי?"

הוא פוקח עניים, מסתכל לכיוונה.

"אתה מרגיש טוב?" איך הוא ירגיש טוב דבורי? איך? כשהוא לא מרגיש את הרגליים שלו בכלל.

הוא עוצם את העניים להרבה זמן מרמז לה שהוא עייף. אין לו כח להזיז את השפתיים שלו.

"שלום" רופא נכנס לחדר "אני דוקטור אביחי, באתי לבדוק קצת את דובי, בסדר?"

דבורי מסתכלת על דובי הוא עוצם פעם אחת את העיניים, הרופא מחייך.

הוא מתקרב אליו "אתה יודע מה יש לך על האף? לזה קוראים מסכת חמצן, זה עוזר לך לנשום. אבל אנחנו לא רוצים להשאיר אותך עם זה כל הזמן כי זה לא ממש בריא". הוא יסביר קצת לדובי ועל הדרך דבורי תבין. "ולכן אנחנו רוצים לבדוק אם אתה זוכר איך נושמים. תראה לי עם הבטן".

דובי מנסה לא כל כך מצליח.

"תראי", הרופא פונה לדבורי בלחש "דובי לא נפגע בשרירי הבטן וזה מזל גדול כי ככה גם הריאות לא נפגעו והכל בסדר, לכן אין לך מה לדאוג כי הוא יצליח לנשום. זה רק עניין של זמן. דובי תראה לי שוב" הרופא מדגים לו איך לנשום.

דובי מנסה ונהיה אדום הוא מתאמץ יותר מידי. אבל לבסוף מצליח לנשום ולנשוף.

"יופי! אלוף! כל הכבוד. בוא ננסה להוריד עכשיו קצת חמצן ותנסה לנשום לבד" הרופא לוחץ על כמה כפתורים.

דובי מרגיש בשינוי ומנסה לנשום לבד, לא מבין למה זה כזה קשה. מנסה שוב ומרגיש שאוויר נכנס לו לגוף, אבל קצת.

"אין עלייך! אתה גיבור גדול" הוא מלטף את הלחי של דובי. בודק שוב שדובי משתלט על הנשימה, הוא מרוצה.

דבורי מחזיקה את היד של דובי מישירה מבט לרופא, הוא מחזיר לה מבט ומפנה לדובי "דובי אתה יכול עכשיו לישון, עוד מעט יבואו עוד רופאים לראות איזה גיבור אתה ויבדקו עוד כמה דברים". הוא מחייך ומסתכל על דבורי, דבורי הבינה.

"תודה דוקטור".

"את צריכה לשמוח גברת, הילד שלך מצליח לנשום ולא עבר יותר משבועיים. שתדעי שהרבה אנשים מאושפזים ומורדמים לפחות שבועיים וחוזרים לנשום אחרי שבוע-שבועיים, הילד שלך בקצב מעולה". הוא מחייך חיוך גדול.

"ברוך השם" היא לוחשת, שמחה.

"ברוך השם" הרופא בודק שוב את המחשב שמולו, דובי יהיה בסדר. "היום אני מקווה להוריד לחלוטין את ההנשמה ותוכלו לדבר איתו ממש" הוא מתרגש בשבילה.

"תודה דוקטור!". היא צוהלת מסתכלת חזרה על דובי אבל הוא נרדם. עוד דרך ארוכה לפניו, לפניהם.

היא מלטפת את הרגליים שלו, מצטמררת לדעת שהוא לא מרגיש כלום. היא יוצאת מהחדר עם חיוך סוגרת אחריה את הוילון. אבל כשהיא כבר בחוץ, החיוך נמחק לה מהפנים כשהיא רואה את השווער שלה.

"שלום" היא מחייכת בביישנות, מסתכלת על אבא שלה.

"שלום דבורי", אהרון מבולבל "איך הילד?" נימוסים זה טוב.

"עכשיו הרופא בדק אותו וברוך השם הוריד לו את רמת ההנשמה הוא מתחיל לנשום לבד, הרופא אמר שהיום ככל הנראה יורידו את ההנשמה לחלוטין ונוכל לדבר עם דובי" הפנים שלה קורנות.

"איזה בשורה טובה!" יצחק מצמיד את ידיו

אהרון מבולבל קצת, דובי מצליח לנשום? אז מה היה עד עכשיו? הוא מבין שהייתה לו טעות חמורה. הוא לא היה עם מי שהיה צריך אותו בזמן, לא מעודכן, לא תמך בכלום. פשוט כלום.

רגשות האב מתחילים להאיר אצלו "אני שמח לשמוע, איפה יהודה?"

דבורי מסתכלת על אבא שלה ואז חזרה לשווער "הוא מאושפז" היא משפילה את פניה.

"מה?" הראש שלו מסתובב.

"הוא נפל ונפצע" זה מה שהוא אומר לפחות, אבל אחרי השיחה עם גולדי היא לא כזאת בטוחה באמיתות דבריו. "ביום שישי בצהריים הוא הובל לאיכילוב, יש לו שבר ביד, הוא ישתחרר עוד כמה ימים". העיקר שנפתלי נסע אליו.

"ומי איתו?" אולי יהודה היה רוצה אותו לצידו? הלוואי. הלוואי והוא ויהודה היו מסתדרים.

"הבן שלי, נפתלי" יצחק מניח יד על הכתף של אהרון.

"הבנתי, אני אלך עכשיו. רפואה שלמה לדובי וליהודה. דבורי אם את צריכה עזרה אז תגידי לי ואני ומרים נעזור במה שצריך" הוא מתאפק לא לבכות.

"בסדר תודה" דבורי מבולבלת.

"מי עם הילדים?"

אשתך לשעבר נשארת איתם. "השוויגער" לא נעים לה להגיד את שמה הפרטי של חמותה. זה שהם גרושים לא הופך אותה ללא חמותה, היא עדיין אמא של יהודה.

"צדיקה" הוא לוחש בלי קול שאף אחד לא ישמע. "הבנתי, להתראות" הוא קם מהספסל, לוחץ את ידו של יצחק.

"להתראות"

"בשורות טובות" ואליהו מתרחק.

"מה זה היה עכשיו?" דבורי לא מאמינה שהשיחה הייתה כזאת שלווה, רגועה.

"נס" יצחק קורץ לדבורי. הם צוחקים.

אהרון יוצא מבית הרפואה נשען על הקיר. קשה לו. מרגיש לא חלק מהמשפחה.

מנותק.

טוב הוא זה שגרם לכך. הוא מרגיש פתאום את הצורך למשפחה. לא רק משפחה פיזית אלא גם רגשית.

הוא ידבר עם מרים על זה. אולי היא תבין.

© כל הזכויות שמורות