ישראל
לפרק הקודם
ישראל
נפתלי מסתכל מהצד על דבורי ועל האחות המוזרה שמדברת איתה כבר כמעט חצי שעה. מוזר דבורי לא סיפרה לו בחיים שיש לה חברה אחות, ועוד בשניידר.
איפה היא הייתה מהתחלה?
הוא מחליט להפריע להם בשיחה. הוא צועד לעברם מבחין שהם מפסיקות לדבר.
"הממ סליחה, פרדון. אני כבר הולך" הוא פונה לדבורי "אני נוסע לבקר את יהודה" בוחן את המבט שלה.
"הוא התקשר לבקש ממך?" היא שואלת בלחש.
"לא"
"אז למה שתבקר אותו?" היא פולטת אבל מיד מתחרטת. היא לא צריכה להגיד את זה. יהודה מסכן כואב לו נורא והיא בכלל לא התקשרה אליו מאז יום שישי. אבל יש לה הרגשה שהפציעה שלו קשורה איכשהו עם מה שהרגע גולדי סיפרה לה.
"כי הוא לא מרגיש טוב. וגם בגלל שזה גיסי" נפתלי לא מבין את השאלה.
"כן. כן. ברור. תודה נפתלי אני אשאר כאן עם ההורים ודובי. תמסור ליהודה רפואה שלימה ומהירה" והיא מחליטה להוסיף ״ושהוא חסר לי״.
"אין בעיה. תהנו" ומתקן את עצמו מהר "כלומר להתראות" .
אחרי חמש דקות נוספות של שיחה עם גולדי, דבורי מתחרטת שהיא בכלל איחלה לו רפואה מהירה. מצידה שישאר בבית רפואה כמה שיותר זמן. רחוק ממנה. רחוקה ממנו.
נפתלי יוצא משניידר. הוא צוחק לעצמו כשהוא חושב על זה ששניידר נהיה לו סוג של בית במקום הבית המוכר והאהוב של הוריו בתל אביב. שיהיה.
מונית נעצרת מול נפתלי, החלון נפתח.
"שלום אני צריך להגיע בבקשה לאיכילוב".
"בבקשה תיכנס" הוא מרחם על הבחור, הוא נראה צעיר וכבר צריך להסתובב מבית רפואה אחד לשני. רחמים.
"תודה".
אחרי נסיעה של חצי שעה המונית נעצרת.
"חמישים וארבעה שקלים בבקשה".
"בבקשה" הוא מושיט לו שטר של חמישים ועשרים "קח טיפ, יום טוב".
הנהג נוסע מרוצה. צרפתים כאלה נדיבים.
נפתלי נכנס לאיכילוב, שונה פה כל כך משניידר.
הוא פונה לאחות שעומדת בדלפק, " סליחה אני מחפש את יהודה רפורשטיין".
"מתי הוא הגיע לכאן?" היא שואלת בקול קצת צורמני.
"יום שישי בצהריים"
"מצאתי. מחלקה שנייה חדר צדדי מצד שמאול, הוילון השלישי" היא מקלידה משהו במחשב, "אבל השעות ביקור הם רק עוד שעה" היא מסתכלת עליו מעל המשקפיים העגולות שלה.
"בסדר תודה רבה" נפתלי מאוכזב מזה שלא בדק קודם מתי אפשר לבוא לבקר.
הוא עולה למחלקה השנייה מתיישב בספסל.
הטלפון שלו מצלצל. 'מיכל אשתי היקרה' זה מה שמופיע בצג. מוזר התקשרתי אליה היום בבוקר, מה כבר יכול לקרות?
"מיכל?"
"נפתלי?"
"כן זה אני" אם התקשרת אליי אז כנראה שאני באמת נפתלי. הוא מגחך.
"נפתל! אמא שלי… היא…עכשיו… אף אחד לא יודע איך… ואני מפחדת–" היא ממלמלת מלא מילים שבאוזניי נפתלי מסרבים להסתדר.
"מיכל. תרגעי בבקשה אני לא מבין מילה. מה קרה? למה את בוכה?"
"סליחה. אתה זוכר שסיפרתי לך שכשנסענו לבית הרפואה אחרי הרופא, הם לא הבחינו שיש לאמא שלי אמנזיה? הם חשבו שהיא סתם עייפה, אז שחררו אותנו הביתה, נכון?" היא נושמת בכבדות.
קשה לה.
"נכון, את אמרת שאבן גדולה ירדה לך מהלב" אז למה את בוכה?
"אז מתברר שיש לה" היא מקנחת את האף.
"מיכל אין לי סבלנות תגידי לי יותר ברור. אל תזרקי לי סתם משפטים".
"טוב, אז שבוע שעבר היא ממש שכחה הרבה דברים בסיסיים, איך למלאות מים, איך להחזיק מזלג, ועל שמות אני בכלל לא מדברת", היא נושמת נשימה ארוכה "והיום – – – היא יצאה לרחוב כשאבא שלי היה בבית כנסת. השכנים אמרו שהם שמעו אותה צועקת שהכלב ברח לה ודברים כאלה"…
"אבל אין לה כלב" הוא מתאפק לא לצחוק מהמחשבה שלחמותו יהיה כלב…
"נו נכון, היא דמיינה ואז היא כנראה הסתבכה ברחובות ולא זכרה איך חוזרים הביתה. כשאבא שלי חזר מבית הכנסת הוא מצא את הבית פתוח לגמרי הוא נבהל וחיפש את אמא שלי בכל החדרים, אבל לא מצא, ואז השכנים אמרו את מה שאמרו ואבא שלי הזמין מיד משטרה שתעזור לו לחפש אותה. לבסוף מצאו אותה—" היא פורצת בבכי.
"מיכל, הכל בסדר מצאו אותה. עכשיו תגידי לאבא שלך להזמין בחזרה את העוזרת סיעודית שמעכשיו תשאר כל היו—"
"היא בלי הכרה! כנראה נתקעה בעמוד וחטפה מכה חזקה בראש" הבכי מתחזק, היא מנסה להרגע, מצליחה אבל קצת.
"מה?!" נפתלי שוכח איפה שהוא נמצא, אנשים מסתובבים אליו במבט מאשים, הוא יוצא החוצה מבית הרפואה וחוזר לטלפון "מה אמרת?"
"היא בלי הכרה, האמבולנס הגיע ועכשיו היא בבית הרפואה" היא פורצת בבכי מחודש.
"אני לא מאמין! ומה הרופאים אומרים?"
"אני לא יודעת הרגע הגעתי. האחים שלי פה וגם מושקי. נפתלי?"
"מה מיכל?"
"אתה חושב שזאת אשמתי?"
"מה?! למה נראה לך?" מה קרה לכולם?
"כי אני זאת שהבאתי את אמא לבית החולים הייתי צריכה להתעקש שיבדקו אותה יותר טוב. אם הם היו בודקים לעומק הם היו מגלים שיש לה אמנזיה, היו מדריכים אותנו, או שהיו שומרים אותה אצלם ואז כלום לא היה קורה, ואנחנו גם הזמנו את העוזרת לחצי יום, היינו צריכים לכל היום." זהו היא אמרה את מה שהרגישה.
"מיכל. תקשיבי לי טוב, את כופרת בהשם?"
"אני? ממש לא!" מה זה קשור?
"את כן".
"אני לא!" מה יש לו?
"אז אם את באמת לא כופרת את צריכה לדעת שאם השם עשה שהרופאים לא מצאו את האמנזיה סימן שזה לא היה הזמן המתאים. ההשגחה גרמה לזה שאמא שלך תפגע. ואני לא יודע למה. אבל אם זה מה שקרה אסור לך להגיד שזה אשמתך. ותזכרי כשהמילה "אם" נכנסת לך לראש תדעי שזה מהיצר הרע ואל תתיחסי אליו בכלל כי היצר הרע רוצה שתתמקדי בעבר ותיפלי לעצבות במקום לטפל באמא שלך".
"אתה צודק"
"את יודעת שיהודה נפגע והוא עכשיו בבית חולים ואני הולך לבקר אותו?"
"באמת?! מסכן. מסכנה דבורי! איך היא שורדת?"
"זהו שהיא לא. היא גם אמרה לי משפט עם "אם" היא אמרה שאם היא הייתה חילוניה אז כלום לא היה קורה. וניסיתי להרגיע אותה. אז בבקשה מיכל תהיי חזקה. ואם את צריכה אותי לידך אז תתקשרי ואני מיד בא, שלא יהיה לך בעיות אחרי זה עם ההריון".
"בסדר, אני אצטרף לאחים שלי עכשיו"
"יופי, ומיכל אם יש בעיות עם הכסף, אל תחסכו תקחי כמה שצריך, את הטיפול הטוב ביותר".
"בסדר תודה נפתלי עזרת לי מאוד"
"להתראות ורפואה שלימה בקרוב".
"אמן!".
נפתלי מנתק, מסתכל לשמיים, חושב על כל האנשים שצריכים אותו לצידם.
מתאפק לא לשאול למה?
מתאפק לא להגיד אם.
© כל הזכויות שמורות
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
אעע מוריה!! יישששש
פרק מהמםם?
רצה לקרוא את 37 איזה כיף שיש שתיים!!
רוצי נשמה חח?
תודה?
עשיתי אתזה עוד לפני שאמרת?
חח יופי
ממש יפהה
מחכה לשבוע הבאא
תודה:)
למלא
בלי קשר את כותבת מווושלםםם
יש סיכוי שאני מתבלבלת , אבל לא היה כבר באחד הפרקים שמיכל אמרה לנפתי שלאמא שלו יש אלצהיימר משו כזה?
או שאני מתבלבלת עם סיפור אחר?
את לא מתבלבלת, אבל בפרק הקודם היא כאילו אמרה שהרופא חושב שיש לה אלצהיימר. אבל לא בטוח.
ואחרי הבדיקות קבעו שזה לא אלצהיימר.
אבל בסוף בבית הרפואה קבעו שזה כן. חחח מסובך הא?
מטריףףף אינלי מילים תודה על שתי פרקיםם❤
בכיף ותודה לך!
מהמםםםם
תודהה