קראת אותי

אמצע הלילה
דמעות
נחלים
הפנים אדומים
שותקות
אין מילים
את בראש
לא יוצאת
מרגישה כה נורא
מתוסבכת אחת
ואין דרך חזרה..

זכרונות מציפים,
לא בטעם הטוב.
לב מרוסק
שברים,
נמאס לאהוב.
עצם עם עצם
לא נפרדות לעולם
תביני נשמה
את לא כמו כולם!

והראש מסתחרר
להירדם לא בוחר
כותבת לרבי,
אין מה לעשות
זה חזק
וכואב לי
ספוגה בדמעות..

אם היה לך מה להבהיר
למה שתקת
לא נתת להסביר?
ולמה ברחתי
השעון מפגר
והאוטו הזה
כל כך ממהר
לא נותן איתך
רגע נוסף לדבר!

המבט,
רגע אחד
ובזמן
הוא חבט.
חיוך קטן
והכל מתוקן.
אז למה,
הייתי צריכה
רבע שעה לחכות
להסתובב בעיר
לחפש רחובות?
למה טענתי
שאני מכירה?
בזבזתי שעות
כך זה הרגיש
"לא נורא",
אמרתי
הכל מאיתו
יתברך,
התבאסתי
ברור
מבינים
לא שייך,
העברתי.

ואת הלכת,
כמו ילדה רגילה.
הוצאת אותי,
מההמולה.
אל חדר שקט
שם
בקצה המקום
ישבת וקראת אותי
בלי שום אלבום.
חייכת,
צחקת
וחנקת מדמעות
לעתיד,
רגש אלוקי
בחיים לא יסיט
אז ברור
לא ברחתי ממך
נפש שניה שלי
הכל זה עצמך..

וזכיתי בקול
הוא פשוט לי הכל,
מרומם משמח
ומה לא איתך
חברת אמת
אי אפשר לוותר
נדירה שכמותך
אין מה לדבר,
את כמוני
אחת ששומעת ת'קול שלו
ממני
מבינה רמזים
מפזרת קסמים
ובועטת
ביצר
הולכת אליי
עולות על סולם
מטפסות
לא רחוק מדיי

כותבת שאני מסורה
ולא מבינה
היא היחידה בשורה.
תורך,
להפגין ת'אמת
מול עולם
הגיע הזמן
תשחקי
מול כולם
תנצחי
והעיקר בחיים
אותי
אל תשכחי
אחותי