קטע אימה (😉) 14!!

אדם! שלא! נולד!
המילים נוחתות על ראשי כאבנים, רועמות. העולם חג במעגלים, הרצפה מתנדנדת. שחור-שחור מתערבל לגוש אחיד, סמיך ומאיים.
"את תצליחי", אמרה סבתא, וגם האמינה בכך.
תצליחי? במה?
כל הסיפור ההזוי הזה, עם העולם השחור. קטעים קטעים מתמוססים לי במוח, ממלאים אותו בגוונים של זיכרונות. גילוי מפעים בארון של אמא, מסע בעדשות שחורות, עולמות, עורבים, כפילות.

בחיים, בחיים, בחיים, לא דמיינתי שאמצע את עצמי בהרפתקה בדיונית שכזו. וגם עכשיו זה נראה לי כמו חלום דמדומים. הזיה.
בכח אני מתנתקת מהמחשבות, מכריחה את עצמי לצנוח חזרה אל הקרקע. יש לי משימה!
אבל למה התכוונה סבתא כשאמרה ש'כל ההוראות כאן'? על הקיר, בתוך התיבה, או אולי בכלל על הרצפה?
אני מסבה מבט חושש לימין, לשמאל, ושוב לימין. סוקרת את החדרון האפל בגבינים מכווצים.
חושך. גלגלות על הקיר, תיבה על הרצפה. ארבעה עשר מפתחות שמונחים בסמוך.

טראחח.
דף ישן, מתפורר, מונח ברישול על הרצפה, קרוע לארבעה חלקים לא מסותתים. מאז ומתמיד אהבתי להרכיב פאזלים, התענגתי על מראה הפיסות שמתחברות, משלימות זו את זו, ויוצרות תמונה אחידה ומושלמת.
וגם כעת, אין לי כל קושי להשתופף, להצמיד את החלקים בצורה שנראית לי נכונה, ולרפרף על המילים שמתגלות.
אבל אני נעצרת על מקומי, המומה, ובוהה בכתב הזוויתי המחוספס.
שכן על הדף כתוב ביפנית:
最後の鍵
אני מוציאה את הנייד מהכיס, מנסה לטלפן לסבתא. קול מונוטוני שיגרתי מבשר לי שאין קליטה. כל כך צפוי!
אין ברירה, אאלץ לעלות על סבתא ולשאול אותה בעצמה מה פירוש המילים ואיך עליי להתקדם מכאן והלאה.
אני מנערת אבק מהחצאית, לוקחת את הדף הרקוב בידי ומבצעת חצי פסיעה אל הדלת.
מניחה את היד על הידית, מורידה וקופאת.

הדלת ננעלה.