מים. משקפי שמש. נשנושים. אני אורזת הכל בתוך תיק גדול וסוגרת את הרוכסן.
מכתיפה את התיק על גבי ומשתדלת לא לכרוע תחת הנטל.
אני מניחה את העדשות השחורות על עיניי, עוצמת עיניים ושואפת עמוקות.
צבעים מתערבלים סביבי, ספירלות מרחפות באוויר ודממה.
דממת אלחוט.
"מיה?", בוקע קול מבפנים, "את מוכנה?".
"כן", אני פוסעת פסיעה קדימה.
הוא מביט בי. אני מחזירה לו מבט.
רק עכשיו נופל האסימון.
"איך יוצאים מפה?", השפתיים שלי מבצעות נחיתה של תשעים מעלות כלפי מטה, "אפשר בכלל?".
אהרון חושק שפתיים. "צריך לבדוק".
"איך?".
"נוריד ביחד את העדשות".
אני כובשת אנחה. "ננסה. חייב לנסות".
"אני סופר עד חמש", מעדכן אותי אהרון, "כשאגיע לחמש תורידי את העדשות ותשתדלי לעשות את זה הכי מתואם, שנגיע לאותו מקום ובאותו זמן".
אני מהנהנת.
"אחת.. שתיים..", הוא מתחיל לספור, באטיות, "שלוש..", הוא עוצם עיניים. פותח. "ארבע.. חמש!".
טאק.
אני מורידה את העדשות במהירות.
סדרה של הבזקים מתנפצים, בום, קלאק, טראחח!..
העולם מסתובב רגע בקרוסלה פראית, משתולל באוויר ומבצע פניות חדות. צלילים קטנים נשמעים מרחוק וריח של ים.
רק עכשיו אני רואה את הים הקוצף מולי, את הגלים שמטפסים על החול. וואו.
מדהים.
עומדת משותקת מול פלאי הטבע, מול ההרים העזים שמתנשאים אל הגובה ומעניקים תצפית מצוינת על הנוף.
עצים מתנענעים לקצב הרוח השורקת, קרני אור מציפות את החוף באור רך, בהיר. עולם קסום שמתגלה.
"אהרון?", אני לא מסבה ראש, לא מסוגלת.
שתיקה.
"אהרון?", אני מסתובבת.
הלם.
הולוגרמה של אמא צפה על החוף, נמרחת. העיניים שלי קרועות לרווחה.
"אמא!", אני צועקת.
איפה אהרון, בכלל?
כואב לי הראש, בחילה מטפסת לי מהרגליים. חם לי. קר לי. כל הגוף שלי פועם בכאב לא נורמלי.
מה אמא עושה כאן?
ואיפה אהרון? בבית, בעולם השחור?
"אמא! אהרון!!", אני מרימה את קולי בצעקה מטלטלת. ההולוגרמה של אמא לא עונה. בשעה הזו היא נחה צהריים, אבל למה כאן, על החוף?
ומה אהרון עושה עכשיו?
והשאלה הכי טובה – למה אני לבד כאן, מול הים? איך חוזרים לעולם השחור?
סימני שאלה ממלאים את מוחי עד מחנק.
די! אני אומרת. חושבת.
תחשבי בהגיון. מה אמא הייתה עושה במצב כזה? מצחיק לחשוב על בן אדם בלשון נסתר כשהוא נח לצידך – חולפת מחשבה מבודחת בראשי.
אני מתיישבת על החוף וחופנת חול בידי. מתבוננת בפניה של אמא.
צמרמורת.
עדיין לא מעכלת שדמותה של אמא מוקרנת על החוף.
מוקרנת?
מוקרנת!!
אני מתרוממת בקפיצה. יכול להיות שאמא יכולה לתקשר איתי מחדרה?
אבל אם כך – למה היא ישנה? איך היא מתחברת לכאן?
וזאת אומרת…
שאם היא תקום – נוכל לתקשר??
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
11 תגובות
אמא'לה!
החזרת לנו את המתח.
לפחות הותרת אותנו בסוף עם פתח לתקווה!
שתהיי בריאה, הפלת לי את הלב וביחד עם זה שימחת אותי- יש פרק חדש!
מחכה להמשך😄
חחח.. שעון!!
איזה כיף לראות אותך בכל פעם מחדש 🤗
ולמיטב ידיעתי – אני דיי בריאה, אם אני בכלל כשירה לקבוע…
תודה שהגבת!! ❤
רק אני לא הבנתי?
רוצה לפרט יותר מה לא מובן?
שאני אוכל לעזור, אם אפשר..
פרחח
אני לא תמיד מגיבה
אבל את מוכשרת של החייםם
תודה על זה❤❤
אוזניותתת
דווקא שמתי לב שאת משתדלת להגיב (כמעט) כל פעם..
תודה לך 😅
אבאלה פרחחח איזה פרק עמוקקק
תכתבי פליז הסבר אני לא במצב של להבין עכשיו🤣
יאו אבל אני במתחח!!!
לא הבנתי כלוםםםםם
יש!! פרק ארוךך!
אימאלה סקרנת אותיי
פרחחח
חחחחחחחח
טוב לראות אותך שוב
תגידיייי מזה הדמיון המטורף הזה שלךךך
כל פעם את לוקחת את הסיפור למקום אחר לגמרי
הוא קיצוני ואף פעם לא משעמם.
את באמת באמת ילדה מוכשרת ברמות עלללל
יש לך עתיד ורוד
גם לי…
ראיתי קטע אימה, נכנסתי ישררר
מטורף כמו תמידד