ספיישל חול המועד סוכות
לפרק הקודם
אביגיל.
נעים מתחת לשמיכה. ומפחיד.
כל השדים הקטנים להם הרבצתי ביום- קמו באחת, עיניהם קטנות. שיניהם חדות. נוגסות בי.
הימים הבאים הולכים לעבור עליי שקטים ומאיימים. לא סיפרתי להורים שלי על מחנה הקיץ. ממילא הם לא בבית רב היום ולא שמים לב מה אני עושה.
אשאר לבד בבית. אפילו רחלי לא תוכל לבוא אלי, להפיג שעמום.
מתהפכת לצד השני, ממוללת את שולי הכרית.
משהו קרה לי.
זה הגיע לאט לאט. לא הרגשתי בכלל איך ההר הזה מתיישב לי על הלב. ועכשיו הוא לא נותן לי לנשום.
אני מפחדת.
אני מפחדת.
פתאום התחלתי לפחד. לחשוב.
פתאום השתלטו עליי הרהורים. 'את כבר לא יכולה!' הם צעקו לי. 'את כל כך קטנה!'
והם צדקו, הקולות. המחשבות. אני קטנה כל כך. והעולם הזה גדול. האנשים כולם- גדולים. תכונותיהם גדולות.
אני לא. אני קטנה.
כל הדברים הגדולים הללו רודפים אחרי עכשיו. מחזיקים לי את העפעפיים חזק ודואגים שאני לא אשן. לא יכולה להתמודד מולם. קרב לא שקול. הם ענקיים. אני זערורית.
מדליקה מנורת לילה. האור שלה לבן. מסנוור. החדר מתמלא בצללים. עצומים.
מכבה.
חושך עוטף.
מדליקה.
צללים.
"די!" אני לוחשת. צל וחושך לא שומעים.
מושכת את השמיכה. מתעטפת מראש עד כפות רגליים.
אני ערה וליבי ישן.
¨
רחלי.
דרך מתפתלת.
הרי יהודה מחייכים, מאחלים הצלחה. ירושלים נותרת מאחור.
שדות צהבהבים חולפים במהירות, מפנים עצמם לנוף המשמים של כביש שש. מכונית מחליפה נתיב, אופנוע מזגזג לרגע.
שום דבר לא מעניין פתאום. לא הבדיחות של רבקה, גם לא ההכרזה של המורה :'בנות, עוצרים באלונית'.
אולי היא תנסה להתקשר שוב?
בהיסוס מה היא מחייגת. ממתינה. מנתקת.
"אפרת, אפשר שניה להתקשר ממך?" מבקשת רחלי. אולי אביגיל לא תזהה את המספר. יש מצב שהיא תענה.
הלוואי.
¨
אביגיל.
מה דחוף לאנשים להתקשר בבוקר? הם לא חושבים שיש סיכוי כזה שאנשים עוד ישנים?
בזעף אני מתרוממת. נוטלת ידיים בחופזה. מביטה על הצג.
רחלי.
לב פועם לפתע. חזק חזק.
התעורר.
לא רוצה לענות לה. אין לי מה להגיד. אין לי זכות לדבר, בכלל. היא גדולה לעומתי. יש לה בטחון עצמי גבוה. אני מפחדת ממנה. לא רוצה לפגוע בה. היא חברה טובה מדי.
הצלצול פסק. נבהל כנראה אף הוא.
מניחה את השפופרת.
הטלפון שר לו, שוב.
הפעם זה מישהו אחר, כך מבשר לי המספר הלא מוכר.
שטויות. זה רחלי. אני יודעת.
זה לא היא, מתעקשת לחשוב.
לוחצת על המקש השמאלי.
"הלו? אביגיל?" קול מתוח של רחלי נשפך מבעד לחורים הקטנים של האפרכסת.
לשוני נעתקת בחרדה.
"את שומעת אותי?"
כן. לא רוצה לשמוע. אני מרגישה אותך חמה, מלטפת.
את לא מבינה שאני מפחדת לטבוע בתוך כל החום הזה?
"גלוש?"
"אה", אני מצליחה להוציא הגה. עצור. שפתיים לא זזות.
רחלי מתנשמת. שונאת שאנשים נושמים לי באוזניים. "אביגיל- – – את… אהממ… מה… מה קורה אתך?" היא מוצאת לבסוף מילים. שבורות.
העיניים שלי נפקחות לגודלן המקסימלי. כל מיני קמטוטים נוצרים לי במצח. החריצים בין המרצפות מושכים את מבטי. ממגנטים.
"הלו?"
יד מחזיקה, אוזן שומעת וכל מבטיי ברצפה מרוכזים.
"אביגיל?!"
תנתקי כבר! לא רוצה לדבר!
כן רוצה! מפחדת!
למה?!
קולה עולה שוב. עצוב. "אביגלוש, אני רוצה שתבואי. לא כיף לי בלעדייך. אני רוצה לדבר אתך". היא נעצרת לרגע. "טוב, המורה מבקשת לחזור לאוטובוסים. בבקשה, תתקשרי אליי. בשבילי".
בבקשה. אל תתקשרי אליי. בשבילי.
¨
שלושה שבועות קודם
"שירה קוראת לאביגיל ברנד", ראש מתולתל מציץ לכיתה. היא קמה. מה לה ולרכזת החברתית?
רוח של חופש מתבדרת במסדרונות. סוף שנה.
הדלת של החדר הצבעוני והמבולגן של שירה -סגורה, יש שם מישהי. היא מחכה מאחוריה. לא נעים לה לנקוש.
מבלי כל כוונה היא שומעת את השיחה מבפנים. מה לעשות? יש אנשים שמדברים בקול.
"לא. אמא שלה היא המנהלת של 'RVL', לא חושבת שיש לה זמן בשביל זה. את יכולה לנסות".
אופס. מדברים על אמא שלה. הם רוצים ממנה משהו?
"אני לא מכירה אותה. תגידי לי את מה יכול להתאים לה". זאת שירה. היא מזהה.
שקט לרגע.
"אולי משהו שיגרום לה להוציא את היכולות שלה".
"ומה הן היכולות שלה?" יש לה זמן, לשירה.
בעלת שיחתה מכחכחת קלות בגרונה. "זהו. שאני לא יודעת. דיברתי אתה כמה פעמים ו… לא יודעת. נסי למצוא לה משהו!"
זו המחנכת! איך לא זיהתה? באמת היא דברה איתה בחודשים האחרונים קצת יותר מדי.
"נראה לך שהיא תוכל לנהל את מערך הרישום?" שירה מעשית.
המורה משתהה קלות. אולי היא חושבת. "לא נראה לי. זה מתאים יותר לברנשטיין או לכהן מהכיתה שלי. היא צריכה משהו… קטן יותר. לא דברים גדולים".
היא ברחה משם.
תערובת רגשות בליבה. על פניה.
משהו קטן. לא גדול.
היא קטנה. לאה כהן גדולה. רחלי ברנשטיין גדולה. והיא – קטנה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
36 תגובות
אמאלה. דוקר בלב חזק. מזכיר לי קצת את עצמי
אויש.
גם את עצמי. קצת.
גם אותי קצת?
נתנחם כולנו שזה רק 'קצת'?
?
תודה!
וואואוווו פשוט אני מרותקתתת
אין עלייך
מהמם!!
שמחה שהצלחתי לרתק.
תודה!!
אאוץץץץ' מסכנה גלוש! איך כואב לי הלב בשבילה
כן… מסכנה.
לבי אתה גם.
אויש.
זה ממיס.
ילדונת.
את כותבת יפהההה!!!!!
את כותבת מושלם.
ושלא נלך לברר בעקבות מה זה נכתב… נכון? (עיניים זדוניות..)
(לא נמאס לשתינו כבר? לי להתמכר ולך לשמוע את זה שוב ושובבב?????????…..)
נצחונית.
יהיה קצת מביך אם נפתח את זה ונברר. כי כן כתבתי את עצמי. קצת.
תודה, אהובה!
ולי לא נמאס. את לא חייבת להמשיך לקרוא…
אוישששש:(
במחנה הבא נבוא לבדוק אם את בסדר….
תזכירי לי:)
פחות קשור למחנה עצמו…
לא משנה.
מביך קצת, אמרתי.
??
זה.. זה.. וואו
אין לי מילים?
אממ
מקווה שהן לא נעלמו לך בגללי.
תודה, אייסית!
זה כזה יפה ועצוב ונוגע
תודה!
זה כל כך מוזר לי לקרוא מה שאנשים מרגישים מאוסף המשפטים שלי…
הכתיבה, אוי הכתיבה הזו… אמרתי לך כבר שאני מכורה אליה..
פרק מושלם. מחכה להמשך:)
כן, אמרת. אני זוכרת.
תודה, יעלוש!
אוצצצ
ממש ממש באלי להגיב לה חזרה, מקווה שתראה;)
לכל אחת יש את המקום שלה!!
זה שלחברה הטובה מתאים משו 'גדול' יותר לא אומר שאת לא גדולה יותר:)
כל אחת והמקום שלה, באמתת
יש בנות שה'שואו' וה'טררם' מתאים להם, ויש את אלה שעושות מאחורי הקלעים, וזה הכי הכי בסדר בעולם!
יאלה אבגיל, מקווה שתראי אתזה;)
ושין,
אחלה של כתיבה, אהבתי ממש:)
גם אני הייתי רוצה שהיא תראה את זה.
ואם לא אכפת לך- אני רוצה לראות את זה, בסדר?
תודה, מישהי יקרה!!
אינבעיה, מעולה
שלפחות זה יעשה משו;)
ואני מדברת ממקום של אחת שנהנת מאחורי הקלעים, תנסי, זה לא כזה גרוע;)
ואוו שין
מרתק!
תודה רבה, שוקולד!
קראתי שוב וזה נוגע וזה יפה!! וזה לא ימאס ורואים שזה שין כתבה והעבירה במילים תחושות ורגשות?
אלופהאחת#
?
חחח
קראת שוב?!
מקווה שעדיין מצאת בסיפור הזה עניין.
דרך אגב- אם לא את, ספק גדול אם הייתי מעזה להעלות את זה לשותפות.
קחי קרדיט ענק.
לוב.
הופה. מה אני רואה כאן?
בסך הכל ילדה תמימה נכנסת לפוסט, רואה את השם של שין למעלה. וסיפור. פה נדבקתי למסך (חייבת לציין את זה, פשוט בתור בושה לעצמי שקלטתי שאת כותבת כאן בלוגון רק בפרק השני. כמובן שעפתי לי מטאפורית לקרוא גם את הראשון).
אז ככה: אהבתי. אהבתי. אהבתי.
משום מה אני קצת מתחברת גם לאביגיל וגם לחברה שלה.
אני לא יודעת מה גרם לאביגיל לא להגיע למחנה, אבל מה שכן, אני אוהבת שקט ככה שדי מבינה רצון להישאר בלי יותר מדי רעש באוזניים. מצד שני מבינה את חברה שלה, כי, מבינה את חברה שלה. ומה זה משנה למה?
אה, וקצת הגעיל אותי היחס של המורה. באופן כללי לא אוהבת שיחות עם מורות.
בקיצור מקוצר, אני פשוט התחברתי לסיפור. והכתיבה, תענוג בשבילי. תודה שין.
כן המורה כאן משום מה מגעילה. השאלה אם יש לזה באמת סיבה שנגלה בהמשך או שהיא פשוט… בנאדם אולי? לא יודעת. מחכה להמשך שין, את אלופה!!
כן. המורה מגעילה, אני יודעת.
וכשאני מסתכלת על זה עכשיו- נדמה לי שאני יודעת למה היא ככה.
שין ומורות זה לא דבר שהולך ביחד.
לא שאני לא סובלת מורות, אני פשוט… מפחדת מהן. מפחדת ומתביישת. (בשנתיים האחרונות השתפרתי בקטע הזה, ועדיין- – -)
שיחות עם מורות זה העונש הכי גדול שקיבלתי אי פעם בכל שנות הלמידה שלי.
טוב, סטיתי מהנושא. ככה זה עם מורות…
תודה, טל-טלוש!!
טוב, הסיפור הזה התחיל בסך הכל אתמול, כך שזה לא כל כך מופקע שלא נתקלת בו. וזה כולה פרק שני…
זה יפה שאת מבינה אותה, כי היא לא ממש מובנת.
ואולי יותר מיפה, כי באיזה שהוא מקום- כתבתי אותי. (לקחתי את זה כמובן לכיוון קיצוני יותר, וזו ממש לא הבעיה שאתה אני מתמודדת… אבל קצת קצת קצת קצת כן)
תודה, במבי!
שמחה שאהבת והתחברת.
אה, פיוו. כבר חשבתי עבר שבוע, ואפילו לא שמתי לב.
התחברתי, רואה? זה הגיוני. ואת חמודה ממש, ממש.
את כותבת מדהים שין, תעריכי את עצמך.
את כותבת רגש כל כך טוב.
וואו.
ו..שאלה קטנה, שין:
כשאת כותבת רגש, מה שאת מתארת את חווה גם בעצמך – ומשם את מכירה את הרגשות האלה?
או שאת מכירה אותם מאחרים?
או מהחיים, באופן כללי, שקיימים כאלה?
או – – מכל דרך אחרת?
ממש מעניין אותי לדעת..
(הימור: את מכירה אותם, את רובם לפחות, מבפנים. כנ"ל שאר כותבות הרגש. אני טועה?)
את צודקת.
מביך אותי להודות בזה, אבל איכשהו, תוך כדי הכתיבה, גיליתי שאני כותבת על… עצמי.
טוב, לא על עצמי ממש. שום דבר ממה שעובר על אביגיל וחברה שלה לא עובר עליי, כמעט. (חוץ מזה שאני שונאת את כל המחנות הללו, מסיבה אחרת ופשוטה ממש, ואני כן קצת מפחדת מאנשים…)
אבל לא את כללל הרגשות שאני כותבת אני חווה בעצמי. לפעמים אני נכנסת לראש. לדמות. נכנסת ממש.
לעתים אף נעמדת מול המראה ומציגה לעצמי דו שיח או סתם איזו סצנה, ואז מתיישבת לכתוב. כשאני מביעה את זה במשחק קל יותר לבטא את הרגש המדויק. אני פשוט אוהבת לכתוב בצורה אמתית וכנה- בשירים שלי זה מופיע בצורה הכי חזקה, וגם בסיפורים יש לזה מקום.
לא למדתי לכתוב רגש. אין לי מושג אם אני עושה את זה, בכלל. אני פשוט… כותבת.
סליחה על תגובה לא כל כך קשורה. בשעות הללו אני נסחפת. (וזה גם עניין של אופי)
שיןןןןןןןן???
וואווו זה חתיכת בלוג!!!!!
יש לך כתיבה מהממת, שומעת?!
תעשי עם זה משהו. ומהר.
תודה, תודה!
כיף לי לדעת שהכתיבה שלי טובה.
ו- – – זה לא נקרא לעשות?