צעד

למות או להחיות?
אין מי שלא אמר לה,
יש חיים אחרי המוות,
וליבה ענה במקומה,
תלוי מי מת…
——
"וואי אני מורעבתת", ללי נוחתת בקולניות אופיינית,
"יואו שאלה 7 הייתה מזעזעת!" טובי טורקת את דלת הכיתה בפנים אדומות, "מאיפה הייתי אמורה לדעת אותה? בשביל מה חרשתי כל כך הרבה למבחן הזה?".
מנוחי מפנה לה מקום, "באמת מעצבן, בואי שבי, תנשמי", טובי ממשיכה לעמוד, משלבת את ידיה בעצבנות.
"מה יש?" מנוחי מושכת אותה בתנועה עדינה, מסתכלת בעיניה, משהו בלתי ידוע בהן מחזיר אותה לאיזון, וטובי במפתיע מתיישבת סוף סוף, "אני לא יכולה עם הלחץ הזה, אם אין לי ציון הגשה טוב, אני לא עוברת את הבגרות הזאת", היא מסובבת את הראש, מנסה לבלוע את הדמעות.
"את סתם בלחץ טובי, את תצליחי, יהיה טוב" ללי משכנעת אותה, אוטומטית, מנוחי רק מביטה בה לרגע בהרהור, "כולם לא אכלו היום עדיין? כמוני?" היא שואלת בקריצה, ללי תוקעת בה מבט נוזף, מנוחי מתעלמת, "אני הולכת לקנות, מי מביאה לי כסף שאקנה לה גם?"
מושקי מוציאה מהר כמה מטבעות, שלי מצטרפת, ללי עדיין נועצת בה את מבטה, מתאפקת לא לומר "מנוחי!", מושיטה לה בהבעה של נעשה לך טובה עשרה שקלים חדשים, טובי מורידה ראש לברכיים, ממלמלת "תקני לי אני אחזיר לך".
"מעולה" מנוחי מחייכת חיוך זוהר, "תשתי משהו טובי, תהנו בינתיים", היא יוצאת החוצה תוך כדי דיבור, שוכחת להגיד להתראות, "אין לה את זה ביותר חסר רגישות?" ללי לא מצליחה להתאפק, "דווקא יש" שלי מנסה לכלוא את החיוך השובב שלה, ונכשלת, "שלי!" ללי מתרגזת, שלי צוחקת בקול, טובי מרימה ראש, לא יכולה שלא לחייך.

——
כואב, היא מתעוותת בלי פסקה, שורף, ברמות בלתי סבילות, מה שהיא קראה לו עד עכשיו כאב, הוא סוכריה לעומת ההרגשה שלה.
אוי, הסוכריה, היא קנתה לטובי סוכריה, כל כך הרבה פעמים צחקו על חיבתה הסודית לסוכריות, כאילו הייתה עדיין פעוטה בת שלוש, היא חשבה שזו תהיה הדרך להמתיק לטובי את היום…
היא מפסיקה להתעוות, מאבדת נשימה, היא אמורה לחשוב עכשיו מחשבות גדולות כאלה, להצטער, לבקש סליחה, וידוי, להתחנן על חייה, אבל כואב לה, היא רק רוצה לא להרגיש, להרדם עמוק, גם אם זאת תהיה שינת עולמים.
בבקשה, לא מסוגלת לסבול ולו עוד שניה אחת, היא לוחשת בראש, אוספת במאמץ מילים בין החרחורים הנואשים שנלחמים על זכותה לנשום, לשווא. היא מרגישה חלל שואב אותה, הכל מטשטש, נעלם, בתוך דקות, ככה מתים?

—–
"איפה מנוחי?" טובי מסתובבת בבהלה אל ללי, "אינטגרל של פונקציית לאן, זה לאן בשניה, אבל אמור להיות בחוץ את המכפלה שלו, רגע איך זה הגיוני, אה אולי זה כפול 8? לא זה אמור להיות חלקי שתיים, אבל אם עושים את זה בU כפול X, יווו מצאתי! אה לא זה לא ז—-" "ללי!" טובי מנערת את כתפיה, "אחח טובי, שה' ישמרנו, מה כבר עוללתי לך?" ללי גונחת, "איפה מנוחי?" טובי כבר רגילה להתעלם מהדרמטיות העודפת של ללי, שתתרום קצת לנזקקים, בזבוז, "מה זאת אומרת? היא לא בהקבצה שלנו".
"היא הלכה לקנות בשבילנו, איך זה שעד עכשיו לא באה להביא לנו את מה שקנתה? אנחנו כבר בסוף השיעור השני, עברה כמעט שעה וחצי", טובי משחקת בעטה בעצבנות, "אוי ווי, בטח עקצה אותנו וברחה עם כל הכסף לחו"ל!" ללי פולטת בהיסטריה מדומה, רוכנת חזרה של התרגיל, "אז אם זה לא שמונה אולי זה שמונה איקס, כי בנגזרת שלו… אה, לא אבל זה לא הגיוני כי זה האינטגרל לא הנגזרת, אוח המתמטיקאים האלה, מתעללים בעלמות חפות מפשע" היא מצהירה ביגון, טובי מניחה לה בייאוש, "מושקי?" היא לוחשת, "אה?" מושקי מרימה אליה ראש, תוהה, לא הרבה פעמים קרה שטובי הטריחה את עצמה לפנות אליה.
"ראית את מנוחי?" מושקי מהנהנת, "אה מעולה, תודה", טובי מרגישה מטופשת, חוזרת לתרגיל.

—-
עד היום היא הייתה מלאה בהם, כעוסה, לחוצה, מתלהבת, דואגת, אוהבת, ועכשיו, היא מפחדת שלעולם לא תדע שוב מהו רגש, הכל קפוא. רק האדמה מעוררת בה תחושה, כשהיא בוהה בה, היא חשה, כמה רצון החיים שלה קהה, מבינה כמה עוצמתי הוא היה לפני, אז, כשהתלוננה כל כך הרבה על החיים שלה…
אין מי שלא אמר לה,
יש חיים אחרי המוות,
וליבה ענה במקומה,
תלוי מי מת…
"תחשבי איזה עצוב היה פעם", מושקי חצי לוחשת, עדיין לא התרגלה להשמיע את עצמה, "הם חיכו, כל כך חיכו לסיים כבר את התפקיד שלהם בעולם, בשביל להתאחד סוף סוף, עם יקרים ואהובים להם, ששם", היא מצביעה למעלה, הקול החרישי שלה יציב כל כך, "ואנחנו?" טובי מרגישה כאילו דרדרו אותה מראש הצוק עליו עמדה, לא יודעת מאיפה להתחיל לאחות את הקרעים, מרוב שריסקו אותה לחתיכות, מושקי מחייכת, ברכות, "לנו רק נשאר כמה צעדים בודדים, בשביל להתאחד באמת, לתמיד", "תחיית המתים" טובי מבינה סוף סוף, כבר לא נלחמת בדמעות.
ידיים עוטפות אותה בחיבוק רך, "זה קרוב מאוד, רק עוד צעד קטן, שלי או שלך".
או שלך?