פרפקציוניסטית עם מצב רוח

יחס בין גבהים מתאימים במשולשים דומים שווה ליחס הדמיון (אין קשר)
ובכן, אני זו אני, שלום לכן, אתן – אני, אני – אתן. נחמד שהכרתן.
בעצם, עוד לא מיצינו מאית מההיכרות.
אני לא אתחיל עם פרטים מפלילים עלי (האלו שבטוחות שהן יכולות לקשקש פה ואף אחת לא מכירה אותן…), אז נתמקד במה שרציתי לומר הפעם.

בטח שמעתן את המילה פרפקציוניזם. בטח גם רובכן חושבות עכשיו "וואו, אני נורא פרפקציוניסטית" (יאו איזו מילה ארוכה זה להקליד), אבל בכל זאת, קצת מהתסכולים של התכונה הזאת.

ובכן, ניסיתי להכין חלה.
את הבצק כמובן לא אני הכנתי (אחרת הוא היה יוצא גוש אבן או גוש דבק או שתיהם ביחד בכישרון סמוי שרק לי יש). אני רק ניסיתי לקחת אותו, לחלק לשלוש חתיכות, לגלגל רצועות ארוכות ויפות, לחבר בקצה ולהתחיל לקלוע בדיוק כמו צמה בשיער (את זה דווקא למדתי סוף סוף לפני איזה חצי שנה).

עד כאן הכל טוב ויפה. רצון טוב – יש. מוטיבציה – יש. ידיים – יש (שמאליות אמנם, אבל גם טוב). עכשיו נותר להתחיל.
ומאז שהתחלתי, הכל היסטוריה.
סתם לא. זה יותר פשוט מהיסטוריה (למה שיעורי היסטוריה מזכירים לי לאחרונה אזרחות? כלומר, שניהם משעממים באותה מידה אבל משהו בחומר התחיל להיות דומה. לא חשוב, סטיתי, נחזור לחלה).

חיש קל הפכתי את גוש הבצק לאיזושהי צמה ארוכה ארוכה ורזרוזה. נסו לדמיין, זה נראה נורא. עם בליטות באמצע ובסוף ובצד.
באבחת יד (יאיי, דרמטיות!) מחצתי את ה"חלה" חזרה לגוש בצק, כנאמר "החזיר עטרה ליושנה". וניסיתי שוב. עדיין עם מצב רוח. עדיין אומרת לעצמי שיש לי סיכוי ולא קרה כלום אם לא הצלחתי ומותר לי להיכשל ופעם הבאה בטח יהיה יותר טוב, קיצור, כל הניחומים האלו של הפרפקציוניסטיות (וואו זה ארוך ממש!)

אבל בפעם החמישית התייאשתי, וגם הבצק נהיה קשה מידי בשבילי.
מתוך צער ודמעות (האמ, נגיד) על כך שלילדים שלי יהיו בשבתות רק חלות קנויות אני הולכת לחדר, טורקת את הדלת בזעף – רגע, לא, הייתי עצובה, לא כועסת, שכחתי. אז – סגרתי את הדלת בעדינות המרבית, פתחתי את תא הסתרים שבתוך המגירה הסודית שלי שבתוך החדר הפנימי שיוצא מתחת למיטה שלי, ואחרי שפתחתי את כל המנעולים ההכרחיים הוצאתי בחרדת קודש את היומן.

והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה.
רגע לא, שונאת היסטוריה, כאמור. אז השאר היה מתמטיקה, מה שתבחרו.
קיצור, נחזור לעיקר – רציתי להתחיל לכתוב שירים מעוררי רגש ודמעות השתפכות, כבר היו לי מלא חרוזים לתיאור המצב רוח (דיכאון, שיממון, קיפאון, ריקבון, חידלון, מלפפון..), ואז ברגע אופטימי אחד – עדות לנפש האלוקית, או למזגי הטוב שגובר (אימוג'י מובך מסמיק כזה) – החלטתי לעשות תפנית בתוכניות ולכתוב פוסט בשותפות.
והשאר מתמטיקה- סליחה סליחה, השאר היסטוריה, כמובן.
שיאוווהוואוווגרכצקריייי (קריאת התלהבות אינדיאנית)
כתבתי הכל בלי לקרוא פעם אחת איזשהו משפט. מה שיצא – יצא.
מה אומרות?