פעם הייתי קטנה, והלכתי. אבל עכשיו אני הולכת באמת.

אני זוכרת
במעומעם
את היום שבו
כבר דיברתי.

אני זוכרת
במטושטש
את היום שבו
כבר הלכתי.

כמה שהחמיאו לי
אז.
כמה שחיבקו אותי
אז.
כמה יחס נתנו לי
אז.

אבל רק אז – פעם – ולא היום.

כי היום על כל פסיעה שלי,
על כל צעד והתקדמות שלי –
כלום.

ועדיין לא הבנתי בבירור.

הגשמיות והרוחניות
מה יותר חשוב?
זה ברור.

אז למה דווקא אז, ולא היום
למה אז כל כך התייחסו
כל כך שמחו
והתרגשו

השאלה ניקרה במוחי
רק אז

אבל מאז
גדלתי,
התגברתי,
וגבהתי.

היום אני יודעת
ומבינה.

ההתחלה של החיים
תמיד מרגשת.
ההמשך –
איך נאמר? יותר קשה מאשר מרגש…

וזה רק בידי
ובשליטתי
לאן להוביל אותם
ואיך

וכל פסיעה שלי,
שכבר לא קטנה כמו פעם –
נחתמת
נחשבת
משמעותית לחיים שלי. שרובם עוד לפניי.

אני כבר יודעת ובטוחה –
אני הולכת, ובאמת.

ולא יחמיאו לי – נכון,
אבל בתוך עצמי אני יודעת
הדריכה שלי
בדרך היפה –
שווה.