פנטומימה של רגשות

את יודעת לתאר רגשות? את יודעת איזה הבעות פנים ותנועות גוף מתלוות לרגשות?

נהדר. בואי נראה איך עשית את זה בלי לגלות מהו הרגש.

מימי
הוא יושב לבד במיטה שלו וזועק לעזרה משהו שקוף זולג על פניו…
עד שמגיעה אחותו הגדולה ומושיעה אותו ואז הוא מותח את השפתיים ומוחא כפיים
כן זה אח שלי הקטן

ישראלה ישראלי
הוא עמד מולו,
עמידתו- קרבית.
ידיו מאוגרפות.
שיניו נושכות את שפתיו.
גבותיו מכווצות.
נושם נשימה ארוכה
וחובט בחוזקה.
הכל אבק,
מחניק.
מתמלא זיעה,
מסמיק.
זהו,
מספיק.

אסתי
היא משכה באפה, מחפשת בתיק שלה משהו. הסתכלתי עליה רגע, וברגע שלאחר מכן כבר בהיתי באיזו נקודה מרוחקת.
"אז מה נשמע?" היא שאלה.
"ברוך השם, מה איתך?"
"מצוין ברוך השם", היא הצטחקה, צחוק קצר ומזויף שמהר מאוד נדם.
ניסיתי להוביל את השיחה, למנוע ממנה כמה שיותר שתיקות. היא צחקה המון, יותר מידיי. הגמגומים… אוי הגמגומים. העיניים שלה התרוצצו לא מעט, מחפשות על מה להסתכל. אני רק הסתכלתי קדימה, על השביל. אבל בזווית העין קלטתי את כל מה שהיא שידרה, נותנת לה להרגיש כמה שיותר בנוח, כאילו אני בכלל לא שמה לב.
השיחה זרמה ברוך השם. נראה לי שגם היא חושבת ככה, לפי ההליכה הנינוחה יותר והדיבור הרצוף והנעים. העיניים שלה ברקו. לאט-לאט היא כבר נהייתה כמעט כמו שהכרתי אותה…
בסוף נפרדנו. החיוך שלה ברגע הזה כלל כבר את העיניים, והחיבוק שלה היה חם וכן.
הבטתי בה חוצה את השביל. הליכה מהירה, בגב זקוף, וידיים שכבר לא מחפשות במה לגעת. היא הסתובבה בעדינות, עושה לי שלום קטן. החזרתי לה, מביטה כמעט מהופנטת בגבות שהתקרבו אחת לשנייה, בעיניים הגדולות ובשפתיים הקפוצות.
היא עוד תחזור.

היה קשה כמעט ולא להשתמש ברגשות, אלא רק בתנועות גוף… מקווה שהבנתן משהו.

הגיגית
היא הלכה.
לא רואה, לא שומעת.
רגליה שעטו על המדרכות העתיקות, הרחוב כולו הפך לבליל צבעוני.
היא חוצה סמטאות, גומאת מטרים.
עכשיו היא מולו, שריד בית מקדשנו.
הכותל.
"אבא," היא מצאה את עצמה לוחשת לאוויר הקר.
"נמאס לי, אני לא רואה את הסוף. בעצם, אני לא רואה כלום."
היא השעינה את ראשה על האבנים הקרות.
מרגישה את הקור חודר לעצמות, מחמם. מחיה.

נקודה למחשבה*
נשמעו צעקות מכיתה י3 בנות במסדרון נעצרו והקשיבו למתרחש שם. וכי מה נעשה?

גילי כשאגרופיה קמוצים ועיניה רטובות עומדת מול רות שמבטה סתום מעט אך לשונה מידי פעם משתרברבת מחוץ לפייה ושפתיה קמוצות במיוחד אך ראשה זקוף .

"את תמיד עושה את זה….אמרה גילי כשקולה רוטט.. את בחיים לא תפסיקי אני נתתי לך מיליון הזדמנויות אבל את בשלך, ונראה לך שכשאני עוברת במסדרונות אני לא רואה את מבטיך המלגלג אני יודעת מה את חושבת עלי ושתדעי.." כאן היא היא נעצרה ומשכה באפה רות גלגלה את עניה ואמרה בקול מלא ביטחון "את חיה בסרט נראה לך בכלל שהסתכלתי עליך נראה לך שעניינת אותי אולי עשיתי לך מבט מה שנקרא מלגלג אחרי שיצאת מהכיתה ביום של החולקת מבחנים באנגלית"

במילים באחרונות הגבירה את קולה גילי שוב משכה באפה ואמרה "אז רות לכן הסתכלת בי בלגלוג ראיתי את העניים הגדולות שלך שננעצו ב90 שלי אז רגש מסוים יש לך לגבי לכן את צוחקת מכל משפט שלי לכן את סותרת כל אימרה שלי… זה העניין הדבר נראה לעיין רות שחקנית את לא זה בטוח"

פניה של רות נהפכו לפתע לאדומות עניה הצטמצמו נראה כאילו היא רוצה לתקוף את גילי. דמעותיה של גילי תמו היא חיכה חיוך צדדי ופתחה את פיה "אז נגעתי בנקודה רגישה טוב זה לא בדיוק אני זאת שהתחילה את זה" פניה של רות הפכו לעוד יותר אדומות ושפתיה קמצו היא צעדה שלושה צעדים לכיוונה של גילי גילי כנראה כבר חשה בסכנה הקרבה והלכה אחורה כמה צעדים אך פניה באדומים של רות לא גרמו לה להפסיק להעליב את רות להפך מבטה של רות גרם לה לחייך ועל פניה היה מבט מרושע והוסיפה בטיפשות "נראה לך שאני לא יודעת על השיחה שלך עם המנהלת וההורים שנה שעברה אז את עדיין לא נגמלת מהמנהג הזה, את יודעת סילוקך מהתיכון יגרום לי לקפוץ ולדלג במסדרונות אני מציעה לך בימים אחרונים כאן לנהוג בצורה ראויה שיזכרו אותך בתור בנאדם טוב…בעצם זה כבר אבוד…" זה כבר היה יותר מידי רות התנפלה על גילי.
סליחה על הסוף שהוא לא בדיוק סוף

אני זו אני בשם בדוי
היא כיווצה את גביני עיניה בזעף, מביטה בי בחדות.
ידיה היו על מותניה, וכל גופה שידר נוקשות.
את הגערות היא אמרה בכל מתון ושליו, כאילו לא שייך אליה בכלל, לאשה המרוגזת הזו.
נחשו לבד מי היא:)

כרית נוי
היא הביטה בי במבט מעריך.
אני הסמקתי(או ניסיתי)
פתחתי את החתת בחדוה.
כיף יש מעריצה.

יש לי כח_?
ישבתי
מכווצת
גופי שקוע
הידיים רוטטות
מנסות
לעמוד בקצב
לא מצליחות
העיניים מרצדות
מצד לצד
לא מבינות
איך וכיצד
'להתיישר!'
פקדתי על עצמי
שניה זה עבד
אחר כך המצב
חוזר לקדמותו
זה כואב
וקשה
אבל לא טוב
לשבת מול המחשב
עם גב מכופף