פדהאל – מיה קינן – חילוף רשמים (מכיל ספוילרים)

זאת לא שאלה, הייתי חייבת לפרוק. סופה של ממלכה במבחן זה דבר שמצדיק.
פדהאל
אם כשבאים לקרוא כל ספר של היוצרת מיה קינן מתמלאת הבטן פרפרים צעירים ונד בנפש מיתר זעיר, הרי כשסוף-כל-סוף מונח בידך כרך נוסף של הסדרה המלכותית – נעתק הלב ממקומו הטבעי ורצון עז כעוזה של השמש מחוֹלל בקרביים פנימה; לבלוע את הספר כולו על מקומו מחד גיסא, וללעוס בו וללעוס בו כך שלא ייגמר גם בתום הנצח – מאידך גיסא.

בבואה לספר את בלדות האש של כוזר, שופכת מיה קינן את הדיו כחבית יין דבש מתוק בסעודת מצווה בארמונות האביר מקאן; בלא חסך או קומץ, אך באופן בו כל טיפה היא זהב מנצנץ בכוס בוהקת. מילותיה בהירות-נהירות, שפתה מנסיקה את הרוח, חיצייה שנונים ומשוחים לקרב. באומנות היא הופכת משפטים פשוטים ליצירה ודמויות של 'סתם' לאגדה. כלהט החרב המתהפכת היא מלהטטת בין ידע מרשים למשנהו, אוחזת בכף יד איתנה באשכולות ברוכים בכל גווני הקשת, ומטעימה את עמודי הספר בכתמים צבעוניים.

אש, רוח, אדמה ומים. בספר 'פדהאל' רוקמת מיה את ארבעת האלמנטים ביריעה מרהיבה שעוד תשב מונצחת באולמות של כבוד. בתכים הנוצרים כבר שנים, מאגדת היא חוטים של אמת, אהבה ותקווה, משחילה חוטי זהב של תורה ושוזרת סרטי כסף של מעשים טובים. תפר אחר תפר היא בונה מארג אדיר בגאונותו, ובפשטות שלא תאמן גורמת למתבונן מן הצד למצוא את עצמו שוב ושוב בד' האמות של יריעה זו.

כשהקורא לקח לידו בפעם הראשונה את הספר 'איסתרק', מן הסתם לא שיער בנפשו לאילו הרפתקאות יישאו אותו הדפים. אולי אף לא הסופרת עצמה. והנה אנו מוצאים את עצמנו על פסגת ההר, כשהכנפיים היחידות איתן הגענו עד לשם עשויות מדיו ודף. באוחזנו בחלקו הרביעי והאחרון של מסענו, מלטפים באהבה את הכריכה בעלת העיצוב המוכר, אין לנו אלא לתהות האם מכאן יכול הקסם להרים אותנו רק לעננים, או שמא ישנה פסגה לפסגתנו.

למרות השם המבטיח שבכריכה, פדהאל בעל רגשי הנחיתות לא מוזכר בספר הרבה-יותר מאהובינו הנושנים. מיה מפליאה בכשרונה לאגד את הדמויות כולן מכל כרכי סיפורנו ולהוכיח לעולם כי תך שזור בֶתך, והסיפור נבנה בתבונה, מכין תרופה למכה ובונה דמויות בנקודות מפתח שבסופו של דבר מביאות, כל-דמות בתפקידה, אל הסוף הטוב.

כשידנו מחליקה על הדף הראשון, אנו מגלים את איסתרק שלנו, שהיה הראשון לפתוח לנו את הדלת אל אדמותיה של אימו, כשהוא כבר לא שלנו. כפי שהוא מסביר באהבת אין-קץ לבנו יורש-העצר, הוא שייך כל כולו לכוזר, ובתוכה לאשתו ולבנו. המסירות המושלמת הזו שלו לבנו ולממלכתו מרימה אותנו רגע אחד גבוה יותר, נותנת לנו מבט מגבוה על התמונה ששינתה את צבעיה, חידדה והעמיקה אותם; גיבורנו אינם יותר הילדים הקטנים שהיו. הם בגרו, החכימו, התקדמו, ולמדו איך להסתיר את העובדה שהם עדיין אותם הילדים.

מהללאל. הנסיך מן היער העושה חיל גם בממלכת בני-האנוש, שאין ולוּ אדם אחד שיכול לקום ולהעיד על לכלוך בתמימותו. אמונתו שלמה היא, ובטוחה, והוא מוכן לצעוד עמה בלב שלם גם בנתיב עקלקל ומלא רפש. בנו של שר המלחמה הוא, ולא בכדי, כי הוא אינו נמנע מלקום ולהגן על הצדק והישר. בגבות מוצרות, בעיניו הבוערות, בתקוותו ואמונו המלא בהזדמנות שנייה הראויה לכל אדם הוא שב זקוף על שתי רגליו וממשיך להלחם מלחמות-מצווה – אישיות ככלליות. בדרכו העיקשת הוא גם מצליח, בעזרת תמיכתו של הכתר, להטן של אמהות צדקניות והשגחה צמודה מזה שהכל שלו.

הרחק מבית מדרשו ומהשגחתו של אביו מוצא את עצמו יוזבד לבד בהתמודדות שגדולה גם משטח אחוזתו. לבד בארץ נכר, נבגד על ידי בן-דודו היקר לו כאח, הוא מוצא עצמו תוהה לשיקול דעתם של אחרים, טועה בשיקולי דעת עצמו ותועה בדרכו אל נפש המשורר של שאול. הוא מגלה עצמו לבד, שזה נחמד לו כמו סלע התקוע בנחל בו מנסה אדם לכלכל את צעדיו, אבל הוא גם מגלה עצמו-לבד, ומבין שזה הסלע אותו מרים האדם ומשתמש בו כדי לסכור פרץ-שטף הרסני. בסופו של המסע, מגלה יוזבד את הידוע לכל; יש סיבה לכל דבר, ומסובב המקרים יודע את מטרתו.

מים. טהור כמו מטר רענן, בעוצמה של נהר שוצף בליל-חורף מגיח בן האצילים המנושל מן החור בו שהה עד היום. וכדרכו של מבול – סוחף עימו מכל הבא ליד. הכריזמה נשטפת ממנו בגלים-גלים ואף כי לו נראה בדיוק אחרת – מספיקים צלילי דיבורו, חיתוך אפו או סגנון קשירת גדילי האליפקה שלו בכדי לעטרו במראה מלך בתפארתו ולגרום לשומעים את דבריו למהר אחר מצוותו. משוכנע בחפותו הוא יוצא לחפש את הצדק, ומוצא צדק שונה מן הצדק שניסה לצוד. מצמוצים, שניים או יותר, נדרשים לו על מנת לעכל את המציאות הקרה, אך כשיצא לחפש את האמת הסכים לקבלה בכל צורה שתלבש, וברגע שהוא מחליט לקבל את מרותה, הוא עושה זאת בהכנעה גמורה, במסירות מוחלטת ובגבורה מלכותית.

בלטיפה רכה, רטובה, עוברות עיננו על שמות הדמויות המוכרות, המוזכרות כמעט כולן בספר זה ולו רק בשמותיהן. בתקווה זהירה אנו אוחזים בידם מֶשך נתיב חייהם הפתלתל, בתפילה לסיום מאוּשר. לחיינו מסמיקות עם כל ברק המאיר את זהרורי הזהב בעיניו של שלוואן, הצחוק מתגלגל בפינו כשאלרון הנאמן חולק לנו מפנינותיו, חיוך קורן על שפתינו אך למשמע שמו של אולה ואוזנינו מתחדדות לקראת שובו של פאר. האביר בליאטר מעלה על לשוננו טעם של פעם מתוק וטוב, ואנו מוודאים שרקתנו נקייה מפיח שעה שמוזכר אבא הגדול. היד ממששת את הלב לאזכורו של תובאל חסר המזל ועיננו מתכווצות באהבה בהזכרתו של האביר הפרוש. הנסיכה אונמר מעלה בנחירנו ריח מעופש של גבינה ואבק, וצהלה טבעית פושה בגופנו כשעולה באקראי שמות בני החבורה המונדרית, או שמו של האביר דיליאבר.

לאורך הספר נראה כי הנבל מאלקן הזדקן ובקושי נשמעים הֶדָיו. אך גם דממה עלולה להטעות וכשמתבהרת המזימה האכזרית אנו מוצאים עצמנו מורטים את שערות ראשנו, מסרבים להאמין שלא ראינו את זה בא.

הספר ארוך, אך המילים מדודות במדויק, כאילו נרקחו עבור שיקוי קסמים. 'איסתרק' הוא איסתרק, ו'המלך' הוא המלך. 'אופלא כוזר החדשה' לא קיים לאורך זמן וגם לא 'חרב הסולטן'.

הסיפור המסובך מסופר בגאונות הגורמת לו להשמע פשוט עד כדי גיחוך. העלילה בנויה לתלפיות, משלבת מציאות הנדמית כחלום, ודמיון השזור כעובדה. ציפורניים נכססות וזיעה ניגרת כשלאורך הספר הסיפור רק הולך ומסתבך ללא כל תקווה באופק, עד שבסופו של דבר באבחה אחת לא צפויה בעליל נפתרות הבעיות כולם.

הסיפור על כוזר לא נגמר, וכנראה לא ייגמר לעולם. מיה קינן פרצה עבורנו את הצוהר, מאירה את דרכנו אל האור. שירים עוד ייכתבו על הריה הפורים של כוזר, על יופי שכונותיה, על הפשטות וטוּב הלב הקורנים מעל גגותיה ושדותיה. מנגינות שקטות ועצובות יספרו על מלחמת אחים, על דם ועל קרע, ויאחו בשלהבת של תקווה את הפגמים המדממים, המושלמים. מילים יפות עוד ישובצו בפזמונים על גבורתם של חייליה, חרבם של אביריה, נצנוץ הכתר על שערו הזהוב של מלכה, ומעל הכל, האמת והטוהר השוכנים בליבות בניה.

תבוא האש ותלהיט בהם תקווה. ויצבע העשן את הארץ, מעניק להם דף חדש לכתוב עליו את סיפורם.

תבוא הרוח ותבנה משכן בליבותם. תשא את זרעי דמעותיהם להנביט להם תשועה.

יבואו המים לזלוג על לֶחייַם, לטהר את ליבם, וירחצו את כל הדם מעל פניה של כוזר.

ואמת מארץ תצמח.
"וגם אם תקיף אותי חומת שקרנים – אני אהיה שייך לה".