על פריחה ועל פרחים. רק בירח.

מעולם לא היה לה פחד גבהים. להיפך, תמיד נהנתה לטפס עד לקומה הכי גבוהה בבניין בו עבד אביה בתל אביב, ואז לשבת על הסורגים עד שאיש האבטחה הוריד אותה משם.

בכלל, היא חשבה שמעולם לא היה בה פחד. כולם אמרו לה תמיד שהדבר היחיד שלא תטעם לעולם זה את הרגש הצהבהב הזה. וכולם לא טועים, אז כנראה שגם מה שהיא מרגישה עכשיו זה לא פחד.

אז מה זה? כנראה סתם, היא רצה מהר מידי עד לכאן אז הלב פועם חזק. ואולי – אולי היא טיפ טיפה מתרגשת. בכל זאת – לא פחדנית זה לא אומר אדישה!

טוב, הודיה התנערה סוף סוף. בכל זאת צריכים לעשות מעשה הלילה. הלילה הזה ועדיף לפני הזריחה. גם אם טכנית אנשים עדיין חורפים אז מתחת לשמיכות. מבט אחרון למעלה – בסדר, היא הבינה שאת היעד אי אפשר לראות מכזה מרחק. ובדיוק בגלל הסיבה הזאת היא התחילה לצמצם פערים. לא בהליכה, גם לא בריצה. הודיה התחילה לטפס על הסולם האינסופי. שיקח אותה הכי גבוה שאפשר. הרי פחד גבהים אין לה, נכון?

בהתחלה זה היה קליל. והיא הייתה מבסוטה. ואז נזכרה שהמשימות אף פעם לא קלות. "מה שתעשי ישפיע על כולנו, ודברים בעלי ערך קונים בעבודה קשה" סבא שינן את זה באוזניה כל כך הרבה פעמים, וכל כך הרבה לילות רק סקרה את המשפט הזה מכל כיוון אפשרי, מפתיע שברגע האמת התמכרה לפשטות הקלה הזאת.

אבל לא נורא – הרגליים באמת מתחילות לכאוב לה והיא שמחה שלפחות נהנתה ממשב רוח נעים ללא דאגות בתחילת המסע. יד, רגל, יד. פנים ללמעלה – לא את היעד עדיין לא רואים. פנים ללמטה – אהההה לא משנה.

זה יותר גבוה מהחלון בקומה 32. עוד רגל ופנים למותן, האוצר שלה תפוס היטב בפאווצ' שסידרו לה. פתאום שמה לב לפרחים הקטנים שבתא הקטן. רק על הגדול חשבה. רק על המטרה הסופית. אסור היה לה לשכוח שגם הדרך חשובה. היא הוציאה שלושה פרחים, ומיקמה אותם על הסולם. סוף כל סוף, הדרך שלה מתחילה רשמית. היא חיכתה 5 שניות. 3,2,1 – עכשיו זה אמור לפרוח. אבל במקום זה אחרי 7 שניות נפל הפרח.

זהו. הוא אבוד. הודיה נאנחה עמוקות ופנתה להצמיד את הפרח הבא לסולם. לא קרה כלום אחרי 5 שניות. אוף. אבל גם לא אחרי 7. ב"ה. ו-זהו. פשוט לא קרה כלום. בלית ברירה הודיה התקדמה מעלה, אין זמן לחכות לכל פרח. יד, יד. רגל ר-אהההההה!!!

נפילה לא הייתה בתוכניות שלה! רגע, שניה, אוקיי. זו רק מעידה קלה. ירדה לפחות 10 שלבים בסולם. אבל – רגע, זה הסולם שלה? הפרח שנדמה שנפל כבר פרח וצמח והצמיח גבעולים שהתלפפו סביב סולם העץ, והתחברו לפרח השני שחיברה. בחיוך הודיה המשיכה לעלות. טוב שנפל הפרח ההוא. בדיוק למקום שבו הייתה אמורה להדביק פרח ושכחה. אין ספק שזה עודד אותה. והיא טיפסה במרץ רב יותר מבתחילה.

ומכאן לא תמיד הלך הכל ורוד, וגם לא הכל שחור. היו נפילות? – היו. היו לבלובים? – היו! העיקר שנשאר לה כמה שלבים אחרונים לפני הסוף. זתומרת – לא הסוף, לפני הניצחון. רגל אחרונה, יד אחרונה, עוד רגל אחרונה, ו – יד שהתפספסה טיפה, לא נורא, הנפילות כבר לא הלחיצו אותה.
שוב יד רגל יד רגל ו- הגענו.

היא על הירח. ממש ממש עליו. ברטט מוצדק של התרגשות מוציאה הודיה את הפרח האחרון – הגדול מכולם מבין קפלי פאוצ'ה, ובוכה מעט כשהיא עושה את הצעד הסופי.
הפרח על הירח. זהו. בלילה הבא יוכלו כל ילדי העולם להביט אל השמיים ולראות את הפריחה חלה גם על הכוכב הרחוק ביותר.