עיוורת

הדמעות מציפות ואני מתקדמת
האור מנצנץ,
מחייך בלי מילים.
מושך וקורן,
לא מותיר בי חיים.
צועדת בין חולות,
בלי לדעת לאן.
מביטה לשחקים,
בלי לדעת היכן.
האמת המוחלטת.
השמחה הפנימית.
הדמעות מציפות,
ואני מתקדמת.
עיוורת.
אין קול.
אין עונה.
לא קיים המענה.
לא נמצא המקום,
שארגיש בו שייכת.
שארגיש מרוצה,
שארגיש משיכה.
שלא ארצה ללכת,
שלא אבכה אחריו.
שאשאב שם לעד.
ואשמח.
כי זה לא.
אז אלך לי הרחק,
בלי לדעת היעד.
הדמעות מציפות,
ואני מתקדמת.
עיוורת.

מנסה ליישב,
את מה שעומד.
שממתין לי שנים,
שמחפש מענה.
ולא מקבל.
כי דחיתי אותו,
וחיפשתי משהו אחר.
ואין מוצא.
כי זה פשוט לא נמצא.
אז בקשתי ממך,
ודמעתי,
בלי סוף.
וצעדתי שם,
בלי לדעת מדוע,
ולמה אני מנותקת,
כל כך.
הדמעות מציפות,
ואני מתקדמת.
עיוורת.

אז חיפשתי בדרום,
ומשם לצפון.
והמרכז משעמם.
וירושלים כבדה.
וחו"ל לא נשמע.
ואין לי מקום בעולם להיות,
כי זה פשוט לא.
הייתי רוצה.
אז מקשיבה לך מהקו,
מזמזמת בשקט מילותיך,
וכותבת מכתב באוויר,
לאבא הכי אדיר.
שהייתי רוצה לפגוש,
ולא יודעת איפה נחבא.
ולא מוצאת בשום מקום,
כי הכל פשוט אפלה.
הדמעות מציפות,
ואני מתקדמת.
עיוורת.
לא יודעת עוד מה להוסיף,
כי הכל כאן פשוט חפיף.
זו לא ה'אני' שהייתי רוצה.
זה לא מי שתמיד חיפשת.
כי אחד כזה הוא משה.
ואני מה אוסיף,
ומה אדבר.
לא מגיעה לקרסולי הנשיא.
כי אני זו אני.
כואב לי בלב.
זה צובט.
כי אתה גם אבא שלי (!)
אז בחרתי בך,
לעולם.
ואלך אחריך,
כי..
הדמעות מציפות,
ואני מתקדמת.
עיוורת.