שהתרסקתי לידך.
אלוקים.
מתי?
מתי כבר יתאספו כל שברי חיי
למקום אחד, לב שלם.
מתי יגיעו כל אותם סיפורים, אנשים, ודמעות שקברתי בדרך,
לכדי סיפור חי, נושם, מאושר.
–
מתי יבינו, אנשים,
שליבי השבור
לא רצה לשרוט אותם בדרך.
הוא רק התנפץ לו, בטעות,
לידם.
–
וכמה פעמים עוד
אני יצטרך לבקש סליחה
על ליבי המנופץ,
ינסה, ללא הצלחה
לבנות אותו מחדש.
–
מתי, מתי יבינו
אנשים.
שלא התכוונתי, להרע.
שרק רציתי לשמור עליו,
על הלב שלי.
כי הוא כמעט ונאבד.
בין שורות של מילים, סיפורים, ואנשים
שבורים.
–
ומתי כבר יתאספו, כל הלבבות בעולם,
למקשה אחת שמחה
ואף שריטה, לא תפגע בלב שלידה.
ואף מכה לא תתפספס
תאבד מטרה.
–
מתי, מתי כבר תבוא,
הגאולה.
כי ליבי, וליבם,
כבר משופשף משריטות,
רבות שנים.
שלי, ושל כל הלבבות שלידי.
ס.ל.י.ח.ה.
ומתי הן כבר יבינו, הדמעות,
שאסור לי להישבר
ליד לבבות לא שלמים,
של אחרים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
27 תגובות
ביום בו תחייכי אל השברים, ולא תאבקי לאסוף אותם, יקבלו אותם גם אלו שסביבך.
לא סופרת כמה פעמים קראתי את המשפט הזה.
ריתקת אותי.
את צודקת, חלקית.
ואולי יבוא יום, ואני יחייך אל השברים,
וישלים עם זה שלא תמיד אני יכולה לשמור על אלה שסביבי.
ואולי יום אחד אני ישלים אם זה שלא כולם יכולים לסלוח.
ולא כולם יהיו מרוצים. ותמיד ישארו פצועים בדרך.
אולי יום אחד אני ישלים אם ההבנה, שליבי קודם לליבם.
אולי, אולי יום אחד אני ישלים ויחייך לכל זה.
ואוצ', כמה פעמים אני ישרט בדרך לשם.
# פרדוקס חיי.
–
ו-תודה כנה לך על התגובה הזאת!
תודה ❤
חיים שלי.. הכל בסדר, זה יקרה בטוח.
מאמינה לי?
לא בטוח.
רוצה להבטיח לעצמי שהשינוי יקרה – בי.
תודה בכל מקרה…
נגעת ❤
—
מתי יבינו, אנשים,
שליבי השבור
לא רצה לשרוט אותם בדרך.
הוא רק התנפץ לו, בטעות,
לידם.
—
אאוץ’.
כ”כ הרבה עמיקות…
תודה לך ❤
תודה!
לך.
❤❤❤
?
(קראתי, נגעת בי, ואהבתי את הדימוי)
❤!
(שמחתי לשמוע! ;))
מתי באמת??
הכתיבה שלך מטריפה.
וכל כך מדוייקת.?
וואו, תודה…
אווצ
כואב, נוגע, אמיתי וכנה כל כך.
מתי תבינו אנשים?
כתיבה מהממת יש לך?
נ.ב. קצת הפריע לי שכתוב: יצטרך, ינסה ולא אצטרך, אנסה סתם שימי ?
תודה!
ו- צודקת לגמרי, רק עכשיו אני רואה…
האמת שכשכתבתי את המילים הנ"ל העיניים היו די מטושטשות.
ושלחתי את זה ככה, טיוטה, מקור…
גאה בעצמי שזאת השגיאה היחידה ??
"מתי יבינו, אנשים,
שליבי השבור
לא רצה לשרוט אותם בדרך.
הוא רק התנפץ לו, בטעות,
לידם."
אוי, אלופה. זה היה חודר מדי.
מדויק… מדי.
ואת מדהימה אותי ברגישות שלך כל פעם מחדש.
תודה.
תגובה… נוגעת מדי.
כנ"ל… נשארת חסרת מילים מול התגובות שלך, והפוסטים.
❤
לא רוצה להגיב. ולא רוצה להגיב. ולא.
תודה… שזה קרה בכל אופן 😉
אוף.
זה יקרה מתישהו נכון?
והכתיבה שלך עמוקה ויפיפיה?
הזדהות…
הלוואי,
שיקרה משהו – בי,
ואני לא ישאל יותר – מתי.
תודה!
אוצ'…
❤
אני…
וואואואואואוואואואוווא
אני לא יכולה.
זה כזה אמיתי.
אני.. אוף. אין לי מילים.
זה היה פשוט מדויק.
אוהבתתוך ואת הכתיבה המעלפת שלך.
בהצלחה יקירה!
וואו. תודה.
נשמה שאת… ❤
שמחתי לקרוא:)
כל בית כאן הוא אומנות.
ניתן להתעכב עליו שעות.
זהו.
אין יותר מה להוסיף.
וואו!
תודה…
מרגשת ❤
אלופה. אין לי כל כך מה לענות.
חוץ מזה שאני מתפללת עלייך שתצליחי יום אחד לבכות.
בקול גדול ונורא. גם אם יהיה אז שקט ודממה.
תני ללב שלך להתנפץ עוד פעם אחת.
ותתני לכרית שלך בעיטות שאולי מגיעות לה.
כי את לא אשמה.
כל אחד עם הלב שלו שאחראי על עצמו,
לתת לו להשבר או לא.
את – לא – אשמה – .
ס.ל.י.ח.ה.
אם גרמתי לך בלי כוונה, לבקש מלב אחר סליחה.
כי לא, היא לו – לא מגיעה.
סערונת.
נשמה טהורה שאת.
וואו, ריגשת אותי.
הלוואי ואמן, שיגיע היום הזה, שהדמעות יצאו, והכרית תקבל סוף סוף את כל הבעיטות שחסכתי ממנה :))
והלוואי, שהלב ילמד להתנפץ, בשקט. בלי לפזר רסיסים לכל אבר.
מקווה לשמור עליו שלם, בשבילי, ובשבילם.
זה נכון, אני לא אשמה.
וזה לא נכון, כי מגיע לו, ללב הזה, האחר, לשמוע סליחה כנה.
הוא נפגע בדרך, גם אם לא בכוונה.
בבקשה, אל תהפכי את זה שוב… לך אין על מה לבקש סליחה.
לי כן. גם כשאין כאן אשמים.
מקווה שתצליחי למצוא בתוכך את הכוח, לסלוח.
ובעיקר – לשכוח.
"I'm ready to forgive you, but forget it is a harder
? fight…"
קחי את הזמן שלך, תני לנפש שלך להיבנות מחדש, בקצב שלה.
עד אז – אני כאן, מחכה, אוהבת ומתגעגעת.
איתך בלב תמיד, ולא משנה מאיזה מרחק…
❤❤❤
הזדהות.
מתי כבר.
זה את. זה יכול להיות רק את.
לא שיר הרס, זה לא יכול להיות היא.
היא לא כותבת.
היא לא באתר הזה בכלל.
לא הקטע שלה.
זה לא היא, לא את.
אבל את… אלופה.
מסכימה לי לומר לך כאילו זאת את?
אין לי מילים. והסיפור הזה מסבך לי את המחשבות מידי יום.
מי סליחה? מה סליחה?
את נפלת. חזק נפלת.
ומי אני שאומר משהו? שאכעס?
אני רואה אותך, כל יום.
ופה, אם פתאם תרצי.
ת'עניינים ביננו נסדר כבר. יום אחד.
וסליחה… אני גם חלק ממילים, סיפורים, ואנשים
שבורים.
היי, זה… מה..
מפוסט לפוסט, אני באמת תוהה לעצמי אם את אני.