סיפור שלא קרה (לי) באמת

אין שום קשר בין הדמויות למציאות
"היא הייתה מצליחה יותר אם היא הייתה רוצה," ניסחה מעיין בעדינות.
"אם היא הייתה מנסה יותר אני בטוחה שהתוצאות היו אחרות. היא פשוט צריכה להשקיע יותר."
"אני מבין," אמר האבא. "אז מה אנחנו אמור – "
"לא, שניה אני רוצה להבין," התפרצה האם לדבריו. "את מנסה לומר שהבת שלי היא עצלנית?"
"לא אמרתי עצלנית," ענתה מעיין במהירות. "רק אמרתי ש – "
"לא, אני לא מעוניינת לשמוע. בוא שמעון, אם באנו לפה רק כדי להקשיב להאשמות חסרות פשר על הבת שלנו, כבר היה עדיף שהיינו הולכים לסופר, לעשות את הקניה מוקדם יותר."
"רגע, חכי גברת לוין!" קראה מעיין, בזמן שציפורה לוין כבר קמה מהכיסא והתעטפה ברדיד הסגול שלה. "אנחנו עדיין לא סיימנו פה, יש לי עוד מה לומר לכם – "
"אני מתנצלת," ענתה לה ציפורה ולבשה את המעיל שלה. "יש לי ילדים להאכיל, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לבזבז ככה את הזמן בהקשבה לשטויות שכאלו."
"אלו לא שטויות!" אמרה מעיין בכעס. "מדובר בבת שלך! בעתיד שלה! את רוצה לומר לי ששום דבר מזה לא מעניין אותך?"
ציפורה לא ענתה לה ורק פנתה אל בעלה, "אתה חושב ש'רמי לוי' עוד פתוחים?"
"גברת לוין," אמרה מעיין, מנסה לרסן את הכעס בקולה. "אם לך לא אכפת, איזה סיכוי יש ליעל?"
"חצופה!" התפרצה ציפורה, פרצופה מאדים. "איך את מעיזה להאשים אותי בחוסר אכפתיות לבת שלי?! זהו זה, שמעון אנחנו זזים."
ציפורה גררה את בעלה הנבוך לדלת, ופתחה אותה בטריקה, "תהיי בטוחה שההנהלה תשמע על זה!" צעקה על מעיין.
"אתם תצטערו על זה מאוד!" ענתה לה מעיין, אבל הזוג כבר לא היה שם כדי לשמוע.
ובאותו זמן, בבית, מתבגרת אחת שכבה מתחת השמיכה, החזיקה בידיה טלפון חכם למדי ועיניה נפערו אל מול המסך הזוהר.