סוף כל יום מוביל אל ה-

קבר. שקט קולות עמו—
פעם פעם,
לפני ששקשקו הרכבות.
לפניי שפרפרים חדלו ממעופם,
הסתחררו והאפירו
במעגלים.
סביב עצמם.
לפניי שהגטו לקח את אימא,
העלים את לוליק
ואותי.

כשעוד נשרו להן דמעות,
נאספו בחיל אל תוך סינר מוכתם.

קודם האדים הערב,
הדהד, כרה בורות.

ולא היה שם כבר אף אחד
רק עשן וחול תחוח,
קברות.

פעם פעם,
לפניי שנעצרו כך החיים
(היה שם צחוק, אוצר מתחת קשת,
גומה בלחי, ומבוגרים).

היו אז התקוות האלה
והאושר שמתפזר,
גלים- גלים
אוסף אהבה
מרטיב כפות רגליים,
קטנטנות.

האדמה הלוהטת,
ושמש שמדגדגת
ילדים,
בחלומות.

אבל כאן- מי חולם?
רק פעימות ליבי הן שמספרות.
על החול הזהוב,
הים שמשפריץ,
מרעיף חיים,
טיפות- טיפות.

אבל כאן- מי משקר?
מי מדבר, מי יתייסר,
רק יתאדה, ינשך,
לבדו.
ופעוט שיזעק, ימעך
בדריסה.
ידדה אל הקברים,
ביתו.