נשמה וסימן שאלה / 9

עבירה בהכשר הבד"ץ

לפרק הקודם

ושוב הגיע יום חמישי והבלוג החמדמד שלי עולה, תהנו, היום הפרק בסגנון קצת שונה.

כשאני נכנסת מתחת לשמיכה שמה את הראש מתחת לכרית ורוצה לברוח, משהו בגוף שלי זז.

כשנמאס לי מהכל ואני רוצה לעזוב ולשכוח – משהו מתחיל להתפרע.

זה לא נותן לי לזוז, לעשות מה שאני רוצה, זה קושר אותי בקשר כפול, בסרט אהבה למקור שלי.

אני לא מצליחה לברוח.

כשקראתי את "מפטיר יונה" ( בבית כע?) הרגשתי ממש מחוברת לבן אדם, לסיפור, למקרה.

מה לך נרדם?

והוא בורח.

זה לא משנה, כי אני מעודכנת קצת במה שקורה בעולם ואני יודעת שלאיפה שאני לא אברח אני אראה את אלוקים, כי מה שמציק לי זה אני בעצמי, זה האני שלי שלא נותן לי לזוז.

ועדיין לא למדתי איך בורחים מעצמי.
הנענוע הזה של הנפש מזכיר לי שברחתי ואני צריכה לחזור הביתה, לדפוק בדלת לומר בקול "שלום" ולבקש פגישה עם אלוקים.

ואני יכולה, כי הכל אצלי בפנים.

חז"ל הגדירו את זה טוב "ישראל אף על פי שחטא (כחכוח רב משמעות ומכה על הלב) ישראל הוא"

הרמב"ם הוסיף: "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות, יצרו הוא שתקפו"

האדמו"ר הזקן חידד את זה: "אין דבר שיכול לנתק יהודי מהיהדות".

ואצל הרבי אין דבר כזה מושג של נתק, השלוחים נמצאים בכל מקום בעולם.
אם הקשר של  יהודי עם הקב"ה היה תלוי בספר של חוקים או משפטים, אז ברגע שהוא יחליט לומר שלום, הקליפות הטמאות יכתבו לו על המצח – יהודי פגום/ גוי בתהליכים?

לא.

בעצם שלו הוא אותו דבר. הנשמה תבער בו, הוא יצעק שמע ישראל ויקפוץ למים בלי לחזור.

כפיים

אז נתתי לעצמי 'הכשר בד"ץ' לעשות מה שבא לי ועדיין אהיה קשורה לאלוקים.

מקסים. מחר אני נרשמת לאוניברסיטה העברית (נו, המחקר על תורת הקוונטים).

סופר הגיוני שהקב"ה נתן לנו תורה שהיא לא משמעותית. ממש רק שכל מעוות (במחילה מכבודי) יכול לחשוב דבר כזה.

אני רוצה להתחמק מהעול הזה והיצר הרע שלי הוא מתרץ התירוצים וההתחמקויות הפורה ביותר ששמעתי עליו בחיי.

לו אישית זה נשמע מקסים להיות מקושר לקב"ה בלי לעבוד, רק לבהות בכוכבים תוך כדי ליקוק גלידה.

הקב"ה ברא עולם, אינסופי, מושלם. וכמו שהעכבר לא תופס מקום אצל הקב"ה כך גם האדם. ואפילו לא עבודת האדם.

הרי הקב"ה הוא הכל והכל זה הקב"ה. כבר שרנו בגן 'ה' הוא פה ה' הוא שם ה' נמצא בכל העולם'. אין עוד מלבדו בפשיטות.

איך המעשים שלנו תופסים מקום אצל הקב"ה, איכפת לו אם אני יברך לפני הגלידה או אקח שתי שערות ויאסוף אותם?

"כשם שמציאות הנברא אינה תוספת מקום לעומת הבורא גם עבודתו אינה תוספת מקום והצוותא (החיבור עם הקב"ה) אינה נוצרת על ידי זיכוכו והתעלותו של האדם, על ידי ידיעתו והכרתו השכלית באלוקות או על ידי איזשהו רגש ועבודה נעלית של האדם אלא ע"י כך שהקב"ה בחר בהם וציווה מצוות אלו"
מצווה זה לשון צוותא וחיבור – זאת האופציה היחידה להתקשר לקב"ה ולעשות דירה בגשמי שאין תחתון ממנו.

יש לי את עצם הנשמה שלי, הנקודה הכי עמוקה הפנימית, שהיא – אני.

רק שלפי עיקרון הבחירה החופשית, לא שייך שיהיה לי משהו כל כך עוצמתי שמחבר אותי לקב"ה בלי שתגיע גברת שלושת קליפות הטמאות ותכסה את זה.

אז היא מכסה והיא עושה את זה טוב.

ויש לה גם בופלו שעוזר לה במשימה (ראו ערך קומיקס של נתנאל ובת אל אפשטיין)
אבל שוב הגיע עיקרון הבחירה החופשית לטובת עצם הנשמה.

ונתן לה חבל שכלול משש מאות ושלוש עשרה חבלים דקים. כדי להאיר את הנשמה על החומר ולעשות לקב"ה דירה דווקא כאן, בתחתונים.

"חייבים לזכור… כי הטוב והקדושה הם ניצחיים ובלתי ניתנים לביטול מפני שהם נובעים מן הנשמה, מין הניצוץ האלוקי שבאדם, ואילו המעשים הלא טובים קשורים ובאים מהנפש הבהמית והיצר הרע הם בעצם מוגבלים ויכולים להתבטל ולהימחק לגמרי"

לרע, לרוע ולטומאה אין קיום אמיתי. הקב"ה בחר בי וברא בי מעיין שלא יתייבש לנצח.

תתפללו שלא נשכח את זה לעולם.