נסערת ברכבת

הקשבה

אני נורא עצבנית. מכל מיני סיבות.
הפירוט לא משנה כרגע.

עולה על הרכבת, מתיישבת מול חברה שלי.
ומתחילה לשפוך עליה קיתונות.
נואמת במרץ על חוסר הצדק שם, ועל הגוזמאות פה, והיא מקשיבה לי, שואלת שאלות פה ושם.
ואני שופכת.

ואחרי כמעט עשר דקות שבהן אני רק מדברת בלהט, אני משתתקת פתאום ואני מרגישה צורך להתנצל בפניה על כל זה.
שהיה לי יום מעצבן היום ולא קשור אליה.
וסליחה אם הטרחתי אותה להקשיב לכל ההגיגים הסוערים שלי.

ואז אני שותקת, כי אני נזכרת – בסיטואציה אחרת, גם היא ברכבת, ואני יושבת מול חברה אחרת שנסערת.
והחברה הזאת מספרת לי, נואמת לי בלהט, למה היה צריך להיות כך ולא אחרת, ועל חוסר הצדק בעולם, ועל עוד.
שופכת.

ואני רק יושבת שם ומקשיבה לה, בפשטות – ואני לא מרגישה שום טירחה בזה, כי אני מבינה לבד שכל אחד עובר ימים מעצבנים, ומותר ונכון וצריך לשחרר את הלחצים, ואיזה יופי לחברה שלי שיש לה אותי להוציא קצת עצבים החוצה.
וטוב לי כשאני נותנת לה את עצמי.

אז אני שותקת ולא צריכה להתנצל יותר.
ויש גם משהו יפה בלתת לחברה שלי לתת לי את עצמה.

ובמקום להתנצל אני אומרת לה תודה.