נסיקה/6

עושה שינוי

מוצ"ש. כפר נידח בצפון הארץ. אולי לא כזה נידח – אבל עבורי, ירושלמית מבטן ומלידה, כל חור בצפון, אפילו יהיה זה המפורסם ביותר – הוא חור נידח.

השבת בצפון הייתה שבת מיוחדת במינה, והעניקה לי הרבה, בעיקר רוגע מיוחל ושלוות נפש שרדפתי אחריה זמן ממושך…
ההתנתקות מהעולם לפרק זמן מסוים (שכללה גם התנתקות מהמסכים לסוגיהם…) חיברה אותי לעצמי ולמי שאמר והיה עולם וזה – אני אשתמש במילה בנאלית לחלוטין – היה כיף.
זה רגע שבו השלמתי עם עצמי ועם כל מה שאני, לטוב ולמוטב. פתאום קיבלתי את עצמי, למרות כל החסרונות שיש לי, ושבגללם לפעמים אני לא מסוגלת להיישיר מבט לבבואה, במראה. "למה מגיע לך שאקבל אותך, אם את כל כך…" הייתי אומרת לעצמי ומפרטת פרט היטב את כל הסיבות.
אבל ההרס הזה רק מדרדר ולא מוביל לשום מקום חיובי, אז החלטתי בסופו של דבר להשלים, האמינו לי, אין דבר טוב מזה. אחרי ההשלמה מגיעים הרוגע והשמחה. אני יכולה לבהות בקו האופק, באורות זעירים המנצנצים שם וטוב לי. בלי סיבה. אני מחייכת לעצמי ולא איכפת לי מה חושבים עלי. אני אסתפק במחשבות שלי על עצמי, תודה.
אני רוצה להיות שלימה עם עצמי כמה שיותר ולאורך זמן.

השאלות שמטרידות אותי כחלק מתהליך ההתבגרות, עודן קיימות. הן לא נעלמו לשום מקום, אבל האווירה סביבן שונה. פחות תסכול וכעס על עצמי, פחות ביקורת והאשמות. היי, יש לי חסרונות. אבל אני עדיין חלק אלוקה ממעל. איך אומרים? אין ילד רע, יש ילד שרע לו… אז כנראה שגם אני לא ילדה רעה, ורק רע לי?

בכל אופן, היום אני יכולה להגיד שהיה לי יום משמעותי. עשיתי שינוי. ואני מקווה להתמיד בו. אחלו לי הצלחה.