השלב הבא
לא יודעת מה חשבתן עלי בפוסטים הקודמים. אולי קיבלתן תדמית טובה מדי. אולי בעיניכן אני לוחמת עקשנית עם הסתכלות חיובית על העולם… אולי לא. הפוסט הזה הוא הוכחה שלא משנה עד כמה נראה לך שהצלחת, מעבר לפינה ממתין האתגר הבא.
איך אומר השיר המפורסם משל האופניים? אם הגלגל מסתובב מאליו וזה קל סימן שאתה בירידה. יפה מאוד.
אבל לא, להיות בירידה זה לא קל בכלל. זה כיף כשנוסעים באופניים, אבל בחיים זה לא קל.
על זה אני אכתוב הפעם.
אני לא יודעת אם שמתן לב, אבל שבוע שעבר לא העליתי פוסט. לא יכלתי, להמשיך לכתוב על משהו שהוא כרגע לא אני. שכרגע אני מנותקת ממנו. אני כנה עם עצמי ולהעלות מילים ריקות ומשפטים נבובים – זה כל כך לא זה, אז העדפתי לא לכתוב. היה לי פוסט. אפילו כמה. אבל לא הרגשתי שאני יכולה לשלוח אותם. לא הפעם.
למה אני בירידה?
אני מרגישה כעס על העולם. מתחשק לי להשליך אבנים, לנפץ זכוכיות ולצעוק. לצעוק עד שלא תישאר בי טיפת כח.
אני אמנם בחופש הגדול, אבל אני לא חשה מנוחת הגוף והנפש. להיפך. איכשהו, מצטברים בי מטענים ואני פשוט לא מצליחה לפרוק אותם. להשתחרר מהם. הם מטרידים, מעיקים, לוחצים עלי כמו אבן ריחיים, טוחנים אותי, שוחקים.
די, נמאס.
אני לא בוכה. אני לעולם לא בוכה מול אנשים. גם מול עצמי קשה לי לבכות.
ככה זה כשאת נערה פרפקציונסטית ורגישה שמנסה לבנות חומת אטימות סיבה ומצליחה. מצליחה, עד שאנשים סביבך משוכנעים שאת יודעת רק לצחוק, והרבה.
אני שמחה בדרך כלל, אני אוהבת את החיים, אבל עכשיו אני כועסת.
תהליך ההתבגרות שלי מעביר אותי לשלב הבא – זהות, ואני מבולבלת לחלוטין. וקשה לי.
מי אני? מה אני? מה אני רוצה מעצמי? מחיי? אלוקים, אתה שומע אותי? איך אני בונה את עצמי, אם לא ברור לי כלום? מה אני אמורה לעשות? מה יעזור לי עכשיו? לברוח זה טיפשי, להתמודד אין לי מושג איך…
כל פרט שבו הייתי בטוחה עד לפני כמה שבועות, עומד פתאום בסימן שאלה. משהו מתחיל למחוק את כל הנתונים עלי. כל היציבות מתפוגגת.
חשוב להאמין בעצמך, אבל איבדתי את האמון הזה עם השאלות.
אני לא יודעת כלום. פשוט כלום. למה חשבתי שאני מבינה משהו בחיים האלו? העולם גדול, והחיים עוד יותר גדולים… ואני?
מסתובבת בחוץ, מסתכלת על אנשים. מדברת עם חברות. אין שם תשובות. וכנראה גם לא יהיו, כי אני צריכה לענות עליהן.
אסור לכעוס, אבל אני כן. לא שוברת כלים בחמתי, רק מהדקת לסתות וכולאת את הרצון בפנים. אין לי תירוץ בשבילכן ובשביל עצמי.
גם תשובות אין לי. עדיין לא.
אני מקווה שאמצא אותן מהר.
אני לא רוצה לכעוס.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
12 תגובות
וואו זוכרת את עצמי באותה תקופה..שלא הייתה מזמן… וככ מזדהה איתך..
כתבת שירידה זה לא קל וזה ככ נכון וככ אמיתי וככ כואב ..
ת'אמת שמהמקום הזה שהבנתי שלברוח זה טיפשי ושלהתמודד אני לא יודעת, לקחתי את האומץ והלכתי לטיפול…
זה קשה, זה מפחיד , זה לא נעים וזה לא כיף אבל מבטיחה שזה שווה ומרגיע!!
חחח תודה!! דווקא בקשר לטיפול לא צריך לשכנע אותי, אבל זה כבר לא בשליטתי.
וואו אין לי מילים.
פשוט ככה.
מאחלת לך הצלחה ענקית?
תודה רבה!
וואיי דיי סיכמה תמצאי את התשובותתת
הם נמצאות השאלה היא איפה…תחפשי אותם עד שתמצאי
אני גם באמצע חפש וחלק כבר מצאתי ברוכשם ועדיין אני ממשיכה לחפש לשאר:)
תמשכי! אל תפסיקי! רק תתקדמי הלאה:)
תודה! וכל הכבוד לך בעצמך!!! את מהממת!
אלוקיים
מתארת את עצמי מלפני בערך חצי שנה במדויקקק
מודעות עצמית כן יש לך ?
אני מקווה שבסוף הכל בסדר… 😉 חחח כן, אני מודעת לעצמי. תודה!
מזדהה איתך..
תודה! זה נעים לדעת!
ריגשת…?
חחח תודה!!!