יצר החיים
אצל כל אחד מאתנו קיים יצר עתיק וקדמוני, והכרחי מאין כמוהו. יצר זה, מזעיק את כל מנגנוני ההגנה של אדם שנתקל בדוב באמצע היער, הוא הסיבה להישרדותם של ניצולי שואה, והוא מקים אנשים חולים ממצבים קשים בכוחות על טבעיים, לגודל תדהמתם של כל הרופאים המלומדים…
הידעתן מהו שמו?
יצר החיים.
זהו טבעו של אדם. בלבו בוערת להבה תמידית של הישרדות. של קיום. של חיים.
קרה מה שקרה, ואני חשתי שהשלהבת הזו עומדת לדעוך…
לא מצאתי לעצמי מקום. התחושות היו קשות. הריקנות אכלה בי בגסות, ושמחת החיים שליוותה אותי מאז ומתמיד – כבתה.
ואז התחלתי להיאבק על החיים.
לא אלו הפיזיים – כי הגוף היה בסדר גמור, אבל הנשמה צעקה את עצמה בקול צווחני והדהדה בחלל. היא שאלה אותי למה, ולא היה לי מה לענות. לא ידעתי למה.
בפנים היה לי סימן שאלה ענק.
את התשובות הייתי צריכה למצוא בעצמי.
הימים נדמו בעיניי כמו תקליט שבור. חוזרים על עצמם. אותן פעולות, אותם מקומות, אותם אנשים…
והיה לי ריק.
מה המשמעות של חיי?
אף תשובה לא סיפקה אותי.
אל תדברו איתי על משמעות יהודית חסידית. אני מדברת אתכן על לחיות.
אם התפללתי – התפילה הייתה מלמול חסר פשר בשילוב בהייה בסידור/ בשולחן/ בקיר. בשיעורי תניא אני קוראת ספרים – גם ככה את החומר אני משלימה בשתי דקות, אז בשביל מה לבזבז זמן בלהקשיב. משתמטת מכל שיעור חסידות, ובהרצאות שהן חובה מטעם התיכון, מאזינה למרצה הדגול, וכל המילים היפות לא עושות לי כלום, למרות שאני רואה כמה פרצופים נרגשים, ובשיעורים אחר כך, המורה מצטטת בדבקות חצי הרצאה…
מטען לפלאפון, עלה בי דימוי. זה בדיוק אותו דבר. כשהבטרייה ריקה, צריך להטעין. יש כמה סוגי מטענים, אבל רק אחד מסוים יתאים לפלאפון ספציפי.
גם אני צריכה שמשהו יטעין אותי מחדש בכוחות. אני ריקה, ריקה, ריקה! איפה המטען שלי?
כשפלאפון עומד על אחוזים בודדים של סוללה, הוא מאותת, כמו אומר – "משתמש יקר, אם ברצונך שאמשיך לפעול, אנא, הטען אותי מחדש." איפה האיתות שלי? איך אני מאותתת? למי? הלב שלי מתכווץ גם כשאני כותבת את זה. זה כואב, קשה. הכל אפור בעיניי, הכל אותו דבר. כל הצבעים נעלמו. בית זה כמו תיכון, וכל החברות הן כמו סתם אנשים ברחוב. השמש והירח לא אומרים לי כלום, ובפנים, בתוך כל הריק, מהדהדת צעקה. צעקה שצועקת את עצמה, ולא מעיזה להישמע בחוץ.
מתחשק לי להיות במקום שאין בו אף אחד שישמע, חוץ מה', ולצעוק. לבקש ממנו שיעזור לי, כי אני על אפס אחוזי סוללה, ואין לי מטען. מתחשק לי לשאול אותו למה. למה אצל כולם הכל בסדר, הם צוחקים, וחיים את חייהם בשלווה, ואני רק מותחת על עצמי חיוכים מזויפים, ואפילו לא מצליחה לבכות. מתחשק לי לבקש מאבא שלי, שברא את העולם בשבילי, שיחבק אותי. שירגיע קצת את הסערה בלב. שינער אותי, שימלא אותי.
אבל אני ממשיכה לשתוק. לשמור את כל הרצונות, אטומה. לא לבקש עזרה מאף אחד, כי אני לא יודעת איך וזה גם מביך אותי. להמשיך לחיות, כי ככה צריך. להגיע לתיכון, לחייך לכולן, ולהגיד בוקר טוב, כשרק אני ואלוקים יודעים, עד כמה בעצם, הבוקר הזה לא…
אבל אבא שלח לי תשובה – ההבנה הזו חלחלה, והאירה את עיניי.
בת שלי, המטען הזה, זו את בעצמך. האדם הוא אבן השיש, וגם האזמל החוצב בה. תחפשי, ותמצאי. תחפשי את הסיבה, בגללה את קמה בבוקר ומחייכת לעולם.
אז חיפשתי.
ומצאתי.
אני כאן, כי ה' צריך אותי כאן. אני עוברת מה שעוברת, כי זה מה שאני צריכה לעבור. אני פה בשביל לחיות, ליצור טוב, לעבוד על עצמי, לתקן, אני בשביל האחר, בשביל המשפחה שאקים, בשביל לעשות טובה ליהודי, בשביל הרוחניות, התורה והמצוות, בעצם. אני כאן כדי ללמוד, ליפול ושוב לקום, אני פה, כי המשימה עוד לא הושלמה, וביום בו נולדתי העולם לא יכל להמשיך בלעדיי, ועוד לא גיליתי את מטרת חיי, אז אני כאן, מתמלאת לאט לאט, ולומדת למצוא את המשמעות בשגרה.
איך נראה תרשים אק"ג של אדם חי? עולה, יורד, נוסק וצונח בחדות. בין לבין, יש קו ישר קצר.
קו ישר לחלוטין, שייך רק לאדם שאיננו.
החיים הם דינמיים. אני עולה, יורדת, מתרוממת ומתרסקת. לומדת, גודלת, מתבגרת…
והקסם טמון דווקא ברגעים הקטנים.
אז נפלתי, קמתי, ועכשיו – פתאום התפילה שונה. אני מצליחה להתרגש מהמילים, להבין אותן. מצליחה להאמין, לשמוח, לאהוב את ה', להגיד לו תודה מכל הלב. לעצור, אפילו לדקה, להגיד תודה אבא'לה, על הכל. אני כל כך אוהבת אותך, את העולם הנפלא שבראת.
פתאום אני פותחת תניא והנשמה שלי חיה, מתרגשת. מלחמת היצרים מוחשית – זה ממש חיי היום – יום שלי!
ואיך התגעגעתי ללמוד חסידות! פתגם אחד של "היום יום", משאיר לי חומר למחשבה ושוב מציב לי מול הפנים מראה של עיקר וטפל.
אז השגרה לא אפורה יותר. כי היא צבועה באלפי גוונים. אני מתלהבת משקיעה מחלון החדר שלי. מחר שוב יהיה יום שגרתי. יום משמעותי.
כמה טוב!
המאבק שלי לא נגמר. הוא רק עלה בדרגה. נאבקתי על החיים עצמם, כעת אני נאבקת על חיים יהודיים חסידיים. בעזרת ה', גם במאבק הזה אצליח.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
19 תגובות
וואו איזו כתיבה טובה! מוכשרת!
פוסט מלא בתוכן. מחכה לפוסט הבא 🙂
תודה!!! המשך יבוא 😉
וואו נסיכה!!! את פשוט ילדה מדהימההה!!!!
וואו את לא מבינה אפילו כמה אני מעריכה אותך וכ"כ אוהבת אותך!!!
שולחת לך חיבוק ענק ולא מרפה!! את פשוט גיבורה!!!
~~~
פעם שמעתי סיפור מיוחד על בחור צעיר שהיה הולך לבית חב"ד המקומי עד שפעם אחת הפסיק להגיע.. השליח שאל אותו למה הוא לא מגיע?..
הבחור ענה "אני מתבייש ממך. אני הולך להתחתן עם גויה"..
השליח שכנע אותו לבוא לפגישה אצל הרבי מליובאוויטש.
וכך הבחור מצא את עצמו ממתין בתור לחלוקת דולרים. וכשסיפר לרבי שהוא הולך להתחתן עם גויה, הרבי לא העיר לו ולא גער בו.. רק אמר לו "אני מקנא בך".. 'מה?? הרבי מקנה בי?!' חשב לעצמו הבחור.. הרבי אמר לו כך: "ניסיון זה סולם שמעמיד את האדם גבוה. מהשמיים העמידו אותך בניסיון קשה! הקב"ה נותן לך הזדמנות להתעלות ולהגיע הכי גבוה לסולם! למעלה. לרמות של התרוממות רוחנית שאי אפשר להגיע אליהן בלי הקושי"..
"לי", אמר הרבי, "לא נתנו מהשמיים סולם כ"כ גבוה".. הבחור יצא נסער מאוד מהפגישה הקצרה עם הרבי.. הוא פרץ בבכי ללא מעצורים. וכשנרגע, העיניים שלו בהקו והוא אמר"זהו, ניגמר! אני על הסולם הזה לא מוותר, ואני מתכוון לעלות עליו הכי גבוה שאפשר!!"
~~~
אני בטוחה שהבנת את המסר נסיכתי היקרה:)
וואו ריגשת!!! המסר חזק. עוצמתי. וכל כך נכון… תודה.
וואוו נסיכה תודההה באת לי במקום!!!
יש פה קטע אחד שאני מעתיקה ומכניסה לי לפתקים שנמצאים לי מול העיינים בפון:)
יאאא כלכך קיבלתי את זה ברגע הנכוןןן
את רצינית??? זהו, הבלוג שלי הגשים את עצמו. אם עזרתי למישהי והמילים שלי השפיעו עליה – עשיתי את שלי. תודה ענקית!!!! זה מחזק אותי. בכנות
באמת באמת אני שיא הרצינית!!
ועכשיו אני כתבתי לך עלזה אבל לכי תדעי על מי עוד השפעת:)
דייייי זה יפהההההה!!!!
אני גם רוצההההה. לחיות. לרצות לחיות. לרצות להאבק על חיים קיומיים. יום אחד. הלוואי!!!!
למה הלוואי? תקומי, קחי את עצמך, תנשמי ותרימי גבוה. קשה, לגמרי. צודקת. אבל זה שווה את המאמץ. תאמיני לי
וואו וואו וואו קראתי בשקיקה מההתחלה עד הסוף וזה ממש מהמם!!!! מעריכה אותך בעיניים עצומות אוהבת אותך בלי להכיר… ואני רוצה להכיר אותך!
תודה!!!! הלוואי שנכיר!! באמת. זה עושה לי כל כך נעים וטוב לדעת שאני חושפת את עצמי, את חיי, ובנות מזדהות ורוצות להכיר את האדם שאני. תודה לך. את מדהימה.
לנסיכה
וואו! פשוט וואו! אין לי משהו אחר להגיד!
זה אחד הדברים הכי יפים שהתפרסמו פה באתר!
אפילו שאני לא אוהבת לקרוא פוסטים ארוכים – את זה קראתי עד הסוף!
וואו!!! לכבוד הוא לי!!! אני אשתדל לקצר בפעם הבאה.. חחח… את נתת לי מחמאה ענקית!!! תודה. אני מעריכה את זה. ;-*
נסיכה שליי
קודם כל…. וואו!! איזה כיף שהגעת בעצמך לתשובה וכל התהליך המדהים שעברת.. מעריכה❤
דבר שני, כתבת ממש ממש יפה!!!
יכלת לכתוב את מה שעבר עליך בשתי שורות ובצורה מונוטונית ומשעממת. אבל, לא! את כתבת פשוט מרתקקק ממש הרגשתי אותך בכל מילה!!
וואו גל!!! תודה ענקית!! גם על הפירגון וגם על ההבנה… כשאני כותבת אני משתדלת להעביר באופן שבאמת יבינו אותי, או לפחות ינסו להבין מה עברתי… זה חשוב, כי אני לא רוצה סתם להפריח דיבורים… שבנות אחרות יקראו ויזדהו. לא משהו מנותק מהעולם, פוסט שהוא יותר לעצמי מאשר לעולם… שמחה שהצלחתי. תודה לך.
וואוו. פשוט שכתבת אותי, את החיים שלי. איך דייקת ככה? רק הסוף…. מאחלת לעצמי להיות שם בדיוק. בעזה גם זה יגיע ?
הלוואי שיכלתי להכיר אותך ולשמוע קצת יותר על הדרך שעברת.
עלי והצליחי!!! ❤️
בעזרת ה' זה יגיע! אל תדאגי. כשמתאמצים ועובדים על עצמנו – זה מגיע. תודה לך!
נסיכה,
כמה שאת מיוחדת,
פשוט רוצה לחבק אותך!
כתיבה כל כך איכותית ונוגעת..
את מוכשרת, ממש,
ואישיות מיוחדת כאחת בפני עצמך..
מחכה לעוד:)
וואו, תודה בורדו!! תודה רבה! זה מחמם!