נחמה (?)

מאוהבת בחיים שלי
גם אם הם נראים לי
כמו סערה שלא תחלוף לעולם.
אני פתאום קולטת ת'ילדה שיושבת בסוף הכיתה.
מרחמת עליה.
היא צוחקת כי החיים ביגרו אותה מהר מידי.
והיא מנסה להכחיש את זה
ולומשנה עד כמה היא תסתיר את זה
קשה לה.
הרבה יותר ממני.
והצרות שלה הרבה יותר גדולות מאיזו באסה אחת שקרתה לי.
אז יאללה אני מפסיקה לרחם על עצמי
עד לשעה הבאה
ואז שוב אני חושבת עליי
על השמלה שאמא לא הרשתה,
ועל הנעליים שאמרה שהן גסות
ועל הגרביים שלא הסכימה לי אפילו לנסות
ועל זה שבאלי לעוף לפנימייה
כי אינבי כוחות שישלטו בי השנה
ואז אני נזכרת בסוף של הכיתה
בילדה ששם יושבת
ומוצאת בה נחמה———-