נובל פרח/3

לעשות, לעשות, לעשות!

מתוך התהום הזה.. זיהיתי מתחת למעטה רב שכבות. (103 קילו זה לא צחוק.) זיהיתי את הקול הזה שעדיין למרות הכל, מאמין . וילחם לשלווה שלו.
לא ידעתי מה לעשות אתו. הוא היה עייף עצוב ומדוכא. כמעט כמוני. אבל אני החלטתי לצאת ממאסר, לגאול את עצמי. ו.. עוד חיסרון אחד שתמיד ידעתי-אני.. עקשנית .

טוב, מה זה דורש ממני? ניסיתי להזכיר לעצמי רגעים קטנים כאלה שבהם כן היה לי טוב, מתי זה היה?? לפני שנולדתי אולי..

טוב ברצינות-
בחתונה של בת דודה שלי, כשניגנו ארבע בבות החלטתי שלא משנה מה אני יוצאת מעצמי ומאיך שאני נראית ומתמקדת כל כולי לגמרי בשמחת כלה, רקדתי שם את הנשמה, בהתחלה בכוח אבל בהמשך זה זרם. משהו בי רצה להשתחרר.
כשגיליתי שזה שאני מרחמת על כל מיני אנשים בעולם בלי סוף, זה אומר שאני רחמנית.
זהו. נראלי.
אז כשאני מחליטה להתעלם מהחיצוניות שמגמדת אותי, ולהתנהג איך שאני. כשאני משוחררת. כשאני אומרת על עצמי מחמאות – טוב לי.
מה עוד?
גיליתי , שכל הרגשות הרעים האלה, מגעים לי בזמנים, שאני מובטלת. לא עושה שום דבר משמעותי וטוב, רק אוכלת, או בוהה במיטה( ומשחזרת ללא הרף את הדברים הרעים שהיו לי היום.)
אז החלטה ראשונה החלטתי , אני מחפשת ליצור משמעות בחיים שלי.

לצאת להליכה זה משמעות. (לא כי אני שמנה )

לרקוד בחדר (נעול!!) זה משמעות.

לשחק עם אחים שלי בגינה זה משמעות.

ללכת לספריה זה משמעות.

פשוט כל היום לעשות דברים, להיות מועילה אפילו אם צריך, בכוח. להיות עסוקה כ ל היום כל היום, ולא חייב רק בדברים מפוצצים כאלה, (כמו של כל המי ומי..) לחיות את החיים מתוך עשיה, זו הייתה החלטה ראשונה .

היום הראשון שלי בהחלטה, חזרתי מהבית ספר. הגעתי וחייכתי כן כן חייכתי לאחים שלי !! (אחרת איך הם ירצו לבוא איתי לגינה?) אחרי שאכלנו ונחתי משמעותית (עד שבאו המחשבות הרגילות..) קמתי והחלטתי אני ע ו ש ה !!! לא נותנת להם לשלוט בי. הסתכלתי סביבי , ימין ושמאל. איפה צריך אותי?? הלכתי למראה, שם הכי צריך אותי.. לרגע נפלו לי העיניים אבל אז פקדתי על עצמי, תסתכלי לי בעניים, רק בעניים. 'יש לך המון מה לתת, וזה מה שאת הולכת לעשות עכשיו'.
פתאום גיליתי שהן כחולות
אז שטפתי כלים, יצאתי לקניות, חזרתי, התפללתי מנחה, יצאתי לחצר עם 2 אחים שלושה דפים וגואש, צבענו התלכלכנו רבנו השלמנו, התקלחתי, יצאתי עם אחותי שפרה להליכה חזרתי הביתה שפוכה, הורדתי נעלים. ק"ש.
הייתן מאמינותת??? כזה יום טוב בחיים לא היה לי, משהו זהר לי בעיניים, חיכיתי במתח למחר. והתחלתי לפחד, עוד כמה זמן הטוב הזה יישאר לי??

ומשהו מאמין לחש בי, שהטוב הזה הוא בידיים שלי, לא קשור לשום גורם חיצוני, חוץ מהרצון חיים הזה שבתוכי. ואני יכולה, ואני יצליח.
וככה נרדמתי. מבולבלת.