מתנת חיים

לא מובן מאליו
לפני חצי שנה:
חשה עצבות, אני במצוקה,
ההרגשה פשוט נוראית.
הדיכאון עוטף כל חלקה,
צובע בשחור העתיד.

מנסה לברוח, ואין לאן.
הדרכים כולן חסומות.
הכל נראה חשוך ורע,
אין אור, עיני סומות.

בוכה בליל, בוכה ביום,
כמעט ואינני אוכלת.
מייחלת שהשינה תגיע מהר
ואמלט מתחושה לא נסבלת.

לא רואה פיתרון אחר,
ולא יכולה להמשיך.
אי אפשר לחיות כך יותר,
למות זה מה שצריך?

לא אמות כי אחיה!
כל עוד נשמה באפי.
אאמין שעוד טוב יהיה,
הסבל הוא רגעי.

אבא שלי, ה' אלוקי,
אתה אוהב אותי באמת,
נגב נא את דמעותי,
כי לא תחפוץ במות המת.

רוצה לחוש שלווה ואושר,
לשמוח ולהנות.
רוצה להיות פעילה, בכושר,
לפעול וגם לבנות.

והיום:

די למיטה, די לדיכאון.
בכוחות חדשים אני קמה.
במסע החיים צועדת בגאון,
הולכת בכוחו של אבא.

וכל בוקר מודה מחדש,
כי זה בכלל לא מובן מאליו,
על שמחה פנימית ורוגע ממש,
שממלא אותי עכשיו.

החיוך לא מש מפני,
וגם ברגעים מבלבלים,
מרימה אני את עיני,
נושאת כמה מילים.

כמה טוב שאפשר להתפלל,
להתרפק ולחוש ביטחון.
מרגישה שיש מי שמנהל,
מי שמוביל, למה שנכון.
ולמדתי מסר מתוך הניסיון:
לעולם לא ליפול לתהומות הייאוש.
ה' הוא מעל חוקי ההגיון.
ועוזר תמיד, רואים בחוש!!