מהיטבאל/ מ. קינן *הלוואי*

סדרת הספרים שהכי אהבתי היא 'ממלכה במבחן' של מיה קינן.
הכתיבה, העלילה, הגיבורים, התפניות, הלבטים.
איסתרק חינך אותי, מהללאל הרשים אותי, יוזבד עניין אותי ופדהאל.. קצת אכזב אותי=)
ויש לי חלום שמ. קינן תוציא ספר המשך לסדרה שהפעם הגיבור הוא.. גיבורה, בת=)
ומכיוון שאין אני לי מי לי התחלתי לכתוב את 'מהיטבאל'.

פרולוג/
השמש הייתה באמצע לשקוע, נוגעת-לא נוגעת בהרים הגבוהים. הציפורים יצאו לתעופת בין-ערביים והמדבר החל להתקרר.
זה היה רגע קסום של שקט ושלווה שהופרע ביבבה קטנה. אז זה קרה בסוף, חשב מולאר, פולט נשימת רווחה.
הוא רץ לאוהל השחור, הרים את שיפול הדלת והציץ פנימה. "אפשר להיכנס?" הוא שואל. "כן, מזל טוב. נולדה לך בת" המיילדת ישרה גב בסיפוק.
עכשיו היא יכולה לנוח קצת. מולאר פסע לאט לעבר המיטה שעליה שכבה אשתו. מבטיהם נפגשו ואושר הציף אותם. האושר שלו, קצת עומעם. אבל אין טעם לחשוב עכשיו על זה. עכשיו צריך להתרכז ביולדת ובפעוטה הקטנה. "היא כל כך קטנה" הוא התפלא. כל כך קטנה וחיה, נושמת ומתקיימת? הייתכן?
"כן. קטנה" היא השיבה ועברה למצב ישיבה, בוחנת את התינוקת בעיניים אוהבות. "תראה עד כמה היא דומה לי. לא יאמן" קולה מלא בשמחה.
הוא התבונן שוב, מבחין בפרטים חדשים. עיניים ירוקות, שיער כהה, פה קטנטן ופנים משורטטות.
יפה ועדינה, ממש כמו אמא שלה.
"כשהיא תגדל היא תהיה העתק שלך" הוא אמר. ובלב שניהם פיעמה התקווה שלה יהיו חיים טובים יותר.
"איך נקרא לה?" אבי הילדה הרים עיניים אל האם הטרייה. "מהיטבאל" היא לחשה.
"על ה' הטוב שהיטיב עמנו ועוד יטיב" המשיכה.
"כן.."