לשתף בדאגות שלנו

מתוך חיבור
שבוע טוב שותפות יקרות,

שוב רוצה שנקשיב ביחד ליום יום, זה אחד הספרים החכמים והעמוקים שמוגשים לנו בפשטות גדולה. כמה משפטים על יום. אני יודעת שהיום יום להרבה מאיתנו בלשון כל יום, אבל לא בטוח שבלב.
רוצה שביחד נלמד את היום יום, ולא רק נאמר אותו. שנלמד אותו בשכל ובלב.
היום נתבונן קצת ביום יום של כ"ה סיון, יום שישי האחרון:

"דאגה בלב איש ישיחנה ואמרז"ל שני פירושים:
יסיחנה מדעתו
ישיחנה לאחרים

ופירש הצ"צ: לאחרים רק בגוף אבל מאוחדים אתו עמו, שמרגישים את ענינו"

אחד הדברים הכי נפוצים והכי כואבים שקורים לכל אחת, גם זאת שמוקפת במשפחה הכי טובה והחברות הכי מדהימות, שיש נקודות אצלנו עמוק בלב שאנחנו לא מסוגלות לשחרר החוצה. זה יכול להיות ממיליון סיבות: כי אולי זה טיפשי, מהפחד שיצחקו עלי אני מדמיינת שהולך להיות זוועה וחצי סוף העולם אם אספר, לפעמים אין למי, לפעמים לנו קשה לתמלל את הדאגה אז היא נשארת מין גוש שחור אפור תקוע ולא ברור.

אבל כשאנחנו לבד עם הדאגה, ואין מי שיהיה שם איתנו, אז היא גודלת וגודלת ונהיית משהו שהרבה פעמים דרכו רואים את העולם.

מה עושים? איך משתפים יותר בקלות?
כאן הרבי ביום יום נותן לנו שני עצות שבעצם קשורות אחת בשניה, נרחיב עליהן קצת משיחות ומקורות בחסידות אחרים.

יסיחנה מדעתו – יש לנו שליטה על המחשבות. נקודה. הרבה פעמים המחשבה נתקעת על משהו מסוים ואני לא מצליחה לזוז קדימה.
לפעמים מרוב שאני מנסה ולא מצליחה – אני מרגישה שזה פשוט בלתי אפשרי.

וכאן כדאי לזכור:
-גם אם קשה לי להוציא את המחשבה, במקום להלחם, השלב הראשון להעיף את הדאגה ממני זה להכניס את הקב"ה לתמונה. פשוט להחליף מחשבה מטרידה במחשבה של אמונה. בדיוק כמו שכתוב בפרק כ"ח בתניא על תפילה. לא להלחם אם המחשבות הרעות ולהעליב את עצמי שאני לא מצליחה, אלא להסיח את הדעת ולהזכיר לעצמי: שיש הקב"ה, הוא אוהב אותי ואכפת לו ממני, הוא דואג לי, הוא יכול הכל, כולל לעזור לי עם המשהו המציק הזה

גם תפילה פשוטה וכתיבה יכולים לעזור.

העיצה השניה של הרבי – זה לספר לאחרים, והצ"צ מדגיש – לאחרים שנמצאים איתו, שמרגישים אותו.
וכאן חשוב לזכור, לא כולן צריכות לדעת הכל. לא לכולן מתאים לך לספר הכל. לפעמים זאת הסיבה שקשה לנו מאוד לשתף –
נכוונו בעבר מאחרות ועכשיו אין חשק לספר.

ומה זה מאוחדים עימו? זה מזכיר לי את הפירוש של הצ"צ על "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"  – כולנו שונאות בעצמנו דברים.
אני למשל יכולה להגיע לדקה ה90 ואז לארגן הכל בלחץ, אני לא אוהבת את זה, אבל.. אם נדבר באמת – אני מסתדרת עם זה לא רע. יש לי מגון תירוצים שמגינים עלי.
לעומת זאת – על אחרות ממש לא בטוח שאסתכל באותה אהבה וסלחנות – אני יכולה להיות הרבה, הרבה יותר ביקורתית. כי ככה זה, האדם קרוב לעצמו.

אבל האמת היא – שנכון לך ולי לשתף חברות שאוהבות אותנו באהבה פנימית, כזאת שגם אם נספר על הדפקה או הדאגה הכי מטופשת, היא לא תגדיר תבקר תשפוט אותך לפי זה… אלא תזכור שאת הרבה הרבה יותר מזה. והדאגה או מה שסיפרת לה, בכלל לא מגדירים אותך..

 
שיהיה לנו שבוע מדהים מלא שיתופים 🙂