לשבור את הלופ

לכל סיפור יש התחלה, אמצע, סוף.
בכל דרמה יש זמן לדמוע, לצרוח, להתרגש, לפחד.
כמעט כאילו קיבלו כולם הוראות מראש, מין דף שאומר, 'כאן בוכים'.
והכל מסתובב סביב אותו ציר בתבניות ידועות מראש.
סדרים שקבע עולם. ריבוע.
את ההתחלה שלך אני לא יודעת, הרבה לא הכרתי אותך.

אני גם לא יודעת מה הסוף שלך, יכולה לשער. מעדיפה לקוות תקוות שלא קיווית. לנטוע תפילה לשלווה, לחיים.
אני רק רואה אותך נעה בציר האמצע, בין הכל לשום כלום. מסתובבת בין פרובלמות, עולה, יורדת. מציירת גבעות והרים. קצה ישר שמתרחק ממך.

–

קוראים לזה לופ. בסוף הבנתי.
לופ לא כותבים. יש בו חזרתיות שממאיסה עליו כל קורא ממוצע. גם חיים לא כותבים.
רק נוגעים בהם באצבע זהירה, משרטטים מסגרת. יוצקים לתבנית.
לא, לא את החיים.את השברים של החיים, רסיסים מהם.
ואחרי מסע מיוזע שחוזר לאותה נקודה, צריך לשבור.
איך שוברים לופ?

–

אף פעם לא אהבתי שיעור אנגלית, אבל עכשיו גם יש לי תירוץ.
תגידי, מישהו יכול להתרכז במילים יבשות כשמתחת לקפוצ'ון שחור מסתתרת מישהי שפוגעת בעצמה?
ככה החלטת לשבור את הלופ?

–

הם רודפים אותי. המעשים שלך.
מספרים לי שידעתי, צפיתי ויכולתי למנוע. מזכירים לי הודעות שתסמורנה השערות, היעדרויות וסוג של לא הרגשתי טוב.
יכולתי? אולי. כנראה שלא.
אבל תירוצים הם פתרונות של עורכי דין. של רוב האנשים לא.
אני רוב.

–

אפשר לשבור לופים.
אפשר לקטוע לחיים שאחרי, חיים שאת מהותם וסבלם אני לא יודעת.
אפשר לשנות את הלופ. בעבודה קשה, יזע, דם ודמע. ליצור עקומות חדשות. עולות יורדות.
אפשר לצייר סוף טוב, כל עוד רוחך בך התקווה פועמת, קטנה וחלשה אבל קיימת.
הכל עוד אפשרי, אם רק תרצי.

–

כשאת יוצרת שבילים רטובים על מייקאפ, וקול בכי אבוד חורש את האוויר.
לי אין מה להוסיף.
לא רצית להקשיב. אף פעם לא הקשבת.
ולי אין מה לעשות חוץ מלאכול את הלב בדאגה. אכפת לי ממך. על אמת.
מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע,  אני שומרת אכפתיות בבטן.

לא מושיטה יד, לא שמה רגל.
צופה בך. רואה עלילה מסתבכת, גבעות, הרים, לופ, פלונטר.
לא מציעה סוף, לא מציעה התחלה.
מתפללת. עדיין. מאמינה בשבילך.