למי. אכפת?

מסתבר שלכולנו

כמה אירוני שעם שם כמו שלי, קשה לי כ"כ עם חודש אדר ועם כל מה שקשור ליציאה מהגבולות ולשמוח.
או שבעצם זה בכלל לא כזה קשה? ואני זו שאוהבת את כל הדרמה הפנימית הזו עם ההגבלות והיציאה מהם? והחצי קריצה עם השם שלי?
האמת היא.. שאני לא באמת יודעת. או שכן ולא בא לי כרגע להתמודד עם האמת הזו;)

מניחה שאתן מכירות את זה גם מהחיים שלכן..
יש רגעים כאלו שהשמחה פשוט מתפרצת מאליה,
נגיד חתונה של אדם קרוב, כמו אחות או חברה קרובה שאז…
לא נותנים חשבון לאף אחד וגם אם הידיים לא תמיד מתואמות עם הרגליים, למי איכפת?
גם העקבים הופכים ללא מורגשים… או מועפים לאיזו פינה שכוחה באולם.
אנחנו טפח אחד מעל הקרקע.
ככה זה, כשאנחנו מרגישות שיש סיבה טובה לשחרור ולפורקן וזה יתקבל אצל קהל הצופים שלנו (שהן אלו שכרגע לא מעזות לשמוח ולהשתחרר כן?צנוניות.)
התת מודע הופך לנו את כל הגישה. מתעלם מהכל.
אבל פתאום, כשזו סיבה קצת פחות הגיונית…(לפי שכלנו הלא אובייקטיבי)  אנחנו מתמהמהות (במקרה הטוב, כן?) להצטרף לרוקדות או מוותרות על כך לחלוטין במקרה הפחות טוב. תמיד יש תירוצים וסיבות, חלקן נכונות יותר וחלקן לא רלוונטיות בכלל. זה לא העניין.