להתפעל זו מתנה

שבוע טוב יקרה,

השבוע, נזכרתי פתאום באיזה ביטוי תורני ידוע, ופתאום שמתי לב כמה הוא מדוייק למציאות והתפעלתי! כמה התורה שלנו מדוייקת.

שניה אח"כ בושתי בעצמי. הרי אני כבת… שנים, ורק עכשיו אני מבינה כמה התורה מדוייקת? עכשיו נזכרתי להתפעל?! הרי גדלתי על המילים האלו מילדות…

והנה המסקנה שהגעתי אליה:

אכן זכיתי להיוולד על ההר, המצוות שגורות על סדר יומי, מילות התפילה שזורות בעל פה במוחי, וסיפורי פרשת השבוע מוכרים לי מאוד.

ויחד עם הזכות הזו, אני עלולה לאבד מתנה שזוכים בה כמעט רק בעלי התשובה – להתפעל מחיים של תורה ומצוות! לבחור בהם ולהרגיש כמה הם נכונים ומדוייקים!

לא אשכח את אותה נערה מרשימה שהצטרפה ללמוד איתנו בתיכון וסיפרה שהיא ומשפחתה חזרו בתשובה לפני כמה חודשים.

היא היתה יושבת עם הסידור בריכוז מוחלט, שעות לקחה לה תפילת שחרית! היתה מונחת לידה מחברת והיא ציינה לפניה בסוף התפילה מילים ורעיונות חדשים ששמה לב אליהם. היה נראה שהיא לא סתם מתפללת, היא סופרת פנינים יקרות בזהירות רבה. אחת אחת.

קינאתי בה. מה הסיכוי שאני אשב להתפלל כך יום אחד?

יש סיכוי, אבל ההרגל להריץ את המילים כל כך חזק…

לא סתם אמרו חז"ל שההרגל מרחיק אותנו מההתלהבות, והזהירו אותנו ממצב של קיום מצוות "כמצוות אנשים מלומדה". אבל מה לעשות שדברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב כבר פחות מרגשים אותנו?

הנה התשובה:

חלק מקיום המצוות, זו החשיבה איך לעשות אותן לא תמיד אותו דבר. איך לגרום ללב להתרגש. לפעמים לימוד לפני חגים עושה את זה, לפעמים להדר במצווה ולקנות את הפריט היפה יותר והחדש יותר – מעורר את הלב והרצון. הרבה פעמים המחשבה ושימת לב מה עושים ומה המשמעות של זה, יוצרת רגשות חמים וחיבור לקיום המצוות.

ולפעמים מגיעה מצווה שכבר מזמן לא זכינו לקיים – וזה מרגש יותר מאשר מצוות יומיומיות. אז בואו ננצל את ההזדמנות להתחדש ולהתרגש (ולהנות שוב מהדיוק הזה של ההלכות והמצוות):

ר"ח ניסן מביא אלינו מצווה מתוקה כל כך – "ברכת האילנות". צאו לטייל באוויר הצח, חפשו בטבע את הפריחה החדשה של עצי הפרי, ברכו עליהם וזכרו כי הברכה היא גם עבור הנאת החושים וגם עבור נשמות הצדיקים שמוצאות משכן בעצים אלו.

ותזכרו – אין עוד עם בעולם שיש לו מצווה כזו, שמתאימה בדיוק עם העונה, ושכל מטרתה פשוט לשים לב כמה עולמנו יפה!