להתחלק בשמיכה?

אני קיבלתי.
מחנה. צריף. דרגש. אדם. קופא מקור.
לפתע, חיילים נכנסים. נכנסים וסופרים. 1.2.3.4.5.6. זורקים שמיכה. וממשיכים.
האדם, מקבל את השמיכה באהדה. כמה הוא זקוק לה עכשיו. כל כך קר במחנה.
הוא מתכסה. וברגע אחד חום מתפשט בגופו.
לפתע מחשבה עולה בליבו. אני זכיתי. אבל מה איתם? מה עם החברים שלי, השכנים והשותפים לצרה? להם קר. אולי כדי להתחלק? לתת? לשתף?
ואחרי שניה המחשבה מוסטת.
אתה זכית. וזהו.
זאת השגחה פרטית. זאת עובדה.
אם הקב"ה היה רוצה שלכולם יהיה חם הוא היה גורם לארורים לחשוב שצריך לחלק לכולם.
אבל לא.
כנראה שרק לך מגיע.
חבל לוותר על כזו מתנה.
חבל לוותר על החום שהיא מעניקה.
המלחמה ממשיכה.
ושוב עולה לו הקול הטוב. שמצליח בסוף גם להכריע.
אני קבלתי. אני שליח לתת.
יש לי את הכוח לעזור לאחר.
יש לי את היכולת להעניק, לוותר.
ברגע אחד הוא פורש את השמיכה כדי שתגיע לכולם.
הוא כבר מרגיש את הקור מתחיל לחלחל בגופו השברירי.
אבל הלב. הלב בוער. והוא יודע, הוא עשה את הדבר הנכון.
גם אנחנו קיבלנו שמיכה. שמיכות.
קיבלנו, בשביל לתת.
בואו נסתכל הצידה, קצת, לפעמים.
ופשוט ניתן.
האדמור מפיאסצנה היה אומר:"הדבר הכי גדול בעולם, לעשות טובה למישהו אחר".
נסו אתזה;-)