להקשיב לרבי

אבל באמת
אני לא יודעת איזה סוג של ילדה את.
אין לי גם אפשרות לדעת את זה.
אני מסוג הילדות החסידיות האלה, אבל יש בנות בכיתה שהן יותר חסידיות ממני. אני אתן דוגמא: אם למישהי בכיתה שלי תהיה שאלה בחסידות, אני אהיה אומנם בין הבנות שהיא תפנה אליהן כדי לקבל תשובה, אבל לא הראשונה ברשימה (מקווה שלא הסתבכתי יותר מידי).
הרבה פעמים היו לי תמיהות אם כל מה שאני נראית אינו רק הצגה אחת גדולה.
מי אני באמת?!
מבחוץ אני אומנם ילדה חסידית מאוד.
לבושה בצניעות, בעלת מושגים חסידיים, משפחה חסידית וכו'.
אבל בפנים?!
אני יודעת עד כמה היצר הרע שלי גדול… על הפעמים בהן אני לא מתפללת/ לא אומרת חומש/ לא מברכת ברכת המזון/ משקרת והרשימה עוד ארוכה מאוווד…
אני גם יודעת על כל ההחלטות הטובות שלי. שאני מחליטה בתאריכים חשובים. החלטות חשובות מאוד! השאלה עד כמה אני מצליחה לעמוד בהן…
אז עכשיו, ערב אחד רגיל, אני מחליטה החלטה!! ולא סתם עוד החלטה שאני אשכח ממנה אחרי כמה ימים!! איזו החלטה אני אחליט?
אני רוצה משהו גדול, אבל לא מידי. שאני אצליח לעמוד בו..
אני רוצה משהו חשוב, שיעזור לי.
אני חושבת על זה, ונזכרת בכל הפעמים האלה שראיתי איזה פסטי, ואז היה קטע משיחה של הרבי…
אני סוג של ילדה, שבכל פעם שיש קטע משיחה של הרבי, אני מדלגת על זה, או שאני משאירה את הקטע, אבל לא כל כך מקשיבה…
ואני שוב חוזרת להתחלה:
אין לי מושג איזה סוג של ילדה את..
אין לי גם אפשרות לדעת את זה…
מבחוץ אני נראית ילדה חסידית וטובה, אבל בפנים המצב טעון שיפור…
אני חושבת על ההורים שלי. שזכו לראות את הרבי בעיניים גשמיות. איך הם לא ידעו לנצל את ההזדמנות?! סבא שלי אומר, שאם רק היה מעלה בדעתו שזה המצב שיהיה, הוא היה עוזב את הארץ והולך לגור בניו יורק. ליד הרבי.
אבל הם לא ניצלו את ההזדמנות.
אני מחליטה לנצל את ההזדמנות בתנאים שעומדים לרשותי.
אני מחליטה להקשיב לרבי.
אבל להקשיב באמת.
לא סתם בשביל לצאת ידי חובה…
אז התחלתי.. אני פותחת איזה פסטי של התיכון שלי מלפני כמה שנים, מעבירה לקטע שרואים את הרבי מדבר.
הרבי אומר משפט. אני עוצרת את הסרט. עוצמת עיניים. חושבת חזק על מה שהרבי אמר. משייכת את המשפט למקרים שקרו לי. שיקרו לי.
אני מתחילה להתחרט שלא החלטתי לעשות את זה עד עכשיו…
איזה חוכמה אדירה!! חוכמה אלוקית!!
אשרינו שיש לנו רבי כזה!!