להפנים

רבונו של עולם,
אבא של כולם.
גלוי וידוע לפניך,
כמה אהבה לי אליך.
כמה נפשי לך כמהה,
לעבודך באהבה ויראה.
וכמה הרגעים שלי קצרים,
אנא רחם עליי אלוקים
שלח לי אור בתוך החשכה,
תרחם עליי!
אין הבטחה
שאשרוד במלחמה
עם הבהמה,
יותר גרוע פי אלף מהשואה האיומה!
והאמת,
כמה שהשקר הזה מגעיל אותי..
אז למה שוב מחדש מקפיא אותי?
וכמה שרע לי לצאת החוצה
טוב לי לצאת כשאתה איתי.
פתאום מרגישה הכי יפה
כי בסוף בחורף כולם עם מעילים
שמסתירים את הבגדים.
ובקורונה כולם היו עם מסכות,
יכולתי לבכות בלי שיראו את הדמעות
בשיעור מול הפרצוף של המורה.
היא לא שמה לב
כמה הנשמה שלי אבודה..
אבל למה אני מרגישה שהבית ספר גומר אותי?
בלי ללמוד, רק להגיע לשם זה אוכל אותי.
רציתי לעבור מזמן אבל זה לא קרה
כנראה שם מקומי להיות אור במנהרה.
ואיך אדע האם באמת אני משפיעה?
על מישהי אחת.
כבר שווה, אבל זה לא נראה
כמה שאני לבד.
והמילים של המורה
שוב מרתיחות אותי בפנים..
אני שותקת
מנסה להפנים.