לא כל הנוצץ – זהב

אמצעי
ביום חמישי הייתי בקניון רק כדי לקנות משהו קטן. אבל הכל מסנוור. נוצץ כל כך.
נדמה כגל ענק שעומד לשטוף אותי. ואני הקטנה אמורה לעמוד מול הזרם ולעצור אותו בשתי ידיים: אל תתקרב! אני בת ישראל! זה לא שייך אלי!
היום אני רק באה לקנות משהו קטנצ'יק. למה אני צריכה לראות את כל הפרסומות והשטויות של העולם הזה?
איך אמר אחד מגדולי ישראל?
ה' שם לנו את האמת בתוך הספרים, ואת עולם הזה והתאוות מול העניים, פלא שאנשים חוטאים? אם היה שם לנו את התאוות בספרים וקדושה מול העניים הכל היה אחרת…
אבל בעצם ה' רוצה שתהיה לנו בחירה. ונקבל עליה שכר גם בעולם הזה. שנעמוד בניסיון. שנבחר הסתכלות אחרת.
פתאום חשבתי לעצמי מחשבה מדהימה:

בעצם, ככל שהדבר יותר מושך, נוצץ, מבריק, מסנוור – ככה הוא יותר חסר ערך.
לא כל הנוצץ זהב.

דבר אמיתי הוא לא נוצץ. אמת היא לא מושכת. היא לא צריכה להגיע בקול רעש וצלוצולים כדי להוכיח את עצמה. היא קיימת במלוא עוצמתה.
לעומתה, דווקא הדברים חסרי הערך, צריכים להראות את נוכחותם בקול רעש וצלצולים. כדי שיחשבו שבאמת הם משהו. אבל אם נסתכל בפנים בעצם זה כלום. אפס מאופס. זה כמו בלון מלא אוויר, שנראה גדול ומרשים, וברגע שנפוצץ אותו נראה שלא נשאר כלום.
בשבת סיפרתי את זה למישהי שאני לומדת איתה תניא, והיא אמרה לי " אני יכולה להגיד משהו שיסתור את הדברים שלך ברגע".
אמרתי לה "תגידי…"
היא אמרה שמישהי אחרת סיפרה לה כמה מיוחד היה מבחינה גשמית בכנס השליחות העולמי. ודווקא הנוכחות הגשמית עשתה את זה כל כך מיוחד. הכל היה נוצץ, מבריק, נשים התלבשו יפה. היה אולם יפה. אוכל טוב.
עניתי לה "את לא סותרת אותי, את משלימה אותי.."
​בעצם, אותם דברים יכולים להיות חסרי משמעות ויכולים להיות מלאי משמעות.
​הכל תלוי איך מתייחסים אליהם.
מאוחר יותר עניתי לעצמי. שבעצם, אין בעיה בגשמיות עצמה. הבעיה היא כשהופכים את זה למטרה. לאידיאל.
אבל אם מתייחסים לזה רק בתור אמצעי למטרה. לעשות לקב"ה פה דירה. אז הכל משתנה. הכל מאוזן. כי אז אני לובשת בגדים יפים בשביל לכבד את ה'. בשביל לעשות קידוש ה' ולהתגאות ביהדות שלי. להראות שבת יהודיה לא צריכה להיות מוזנחת. מצד שני לא צריך להגזים כן… הכל במדידה והגבלה… ואני אוכלת כדי שיהיה לי כח לעבוד את ה' בשמחה… ואני ישנה כדי שיהיה כח לעבוד את ה'…
צריך לזכור שהגשמיות היא לא מטרה. היא רק אמצעי לבנות לה' בעולם את הדירה..