יומני היקר שלום-פרק א'

לפוסט הקודם

שלום שותפות יקרות!
התלבטתי הרבה במה להתחיל, ובסוף החלטתי.
אני אתחיל בצחי, יוסף יצחק שלנו (שם בדוי כמובן, מטעמי אנונימיות ומערכת האתר).

כלומר, לא ממש שלנו. של סבא שלי. הדוד היחיד מהצד של האמא, איש מתוק וטהור שבחר בדרך אחרת. הוא גאון, גאון אמיתי שלא מצא במסגרות שלנו סיפוק ומימוש לכשרונות שלו. במסגרות שלנו הוא היה חייב להתאים את עצמו לתבנית של כל העולם, והוא לא התאים, מה לעשות? דרך אגב, אנחנו מאוד דומים באופי, אני והוא. אולי בגלל זה תמיד אהבתי אותו.

כשאני פוגשת אותו זה תמיד עם כיפה ממוצעת, בדרך כלל זיפי זקן קוצניים זכר למה שהיה אמור להיות שם אם הוא לא היה בוחר אחרת, ורק לעיתים רחוקות מאוד – פנים חלקות לגמרי.

שימו לב שלא אמרתי אפילו פעם אחת "עזב" או "ירד מהדרך". הוא בסך הכל בחר אחרת. כל אחד והאמת שלו בחיים. הוא יהודי וחלק מהמשפחה בדיוק כמו כולנו. זו לפחות המדיניות של המשפחה המתוקה והכל כך מיוחדת שלי, ואולי בגלל זה עד גיל מאוד מאוחר בכלל לא קלטתי שמשהו פה שונה מהרגיל.

וכן, אני גאה בו! ואני לא מתפדחת להגיד כשמדברים בכיתה על משפחולוגיה "יש לי דוד לא דתי" כי יש לי דוד מתוק ומכבד שרק הרצון החזק והלא מובן מאליו שלו מחזיק את הקשר בינו לבין המשפחה. תמיד הוא הראשון להיחלץ לעזרת סבא שלי, חופר לאמא שלי שעות בטלפון מהמילואים כשאין מה לעשות, חלק אמיתי ואהוב במשפחה המורכבת. אני ואשתו בקשר מעולה, אפילו ניצחתי אותה מיליון פעם בהוקי שולחן 😉 הוא מעריך מאוד את אבא שלי ואבא שלי מחזיר לו בהמון אהבה וידידות, ואבא שלי יודע להחזיר.

וכן, זה לא מובן מאליו שאנחנו בקשר כל כך חזק וחם! כל מי שיש לה קרוב משפחה לא דתי ויש ביניהם קשר כמו שיש קשר בינינו לבין צחי, תדעו שזה לא מובן מאליו ותעריכו, כי רק הרצון שלו זה מה שמחזיק אותנו ביחד, משפחה אחת, עם אחד.

ניפגש בפרק הבא,
חיתוכיות שומשום.