יומנה של תשראית טרייה/5

ביקור באוהל

שש בבוקר. התעוררתי לקול שעון מעורר של חברה שלי. היא רצתה ללכת לסליחות, אבל מסתבר שהשירותים נסתמו, אז חיכינו לשעה בה נוכל לבקש חסדים מהקומה מעלינו. לא יודעת מה נסגר, כל השעתיים האלה היו עמוסות ברעשים- מכונית זבל באה והלכה, נפתחה קאקופוניה של צפירות מתחת לחלון. בשמונה סופסוף קמנו רשמית, עלינו לשירותים בקומה מעלינו, שיחות הביתה ויצאנו לתפילה. עמדתי שורה ראשונה, והחלטתי להתעקש לעמוד שם כמה שיותר בחודש הבא. נראה לי סתם נבהלתי מהצפיפות (או שאני לא יודעת מה מחכה לי).
אחרי התפילה נסענו לאוהל. שכחתי לציין- לא אכלנו כלום מהבוקר, כי נהגו חסידים ללא נדר להשתדל לא לאכול לפני הכניסה לאוהל. אז רק שתיתי כוס גדולה של קפה והרבה מים.
בנסיעה למדנו את המאמר "אתם ניצבים.. לפני ה' אלוקיכם". הבנות הסתבכו ואני הסברתי להן, היה מעט קשה כי המאמר בלתי מוגה או ערוך, זאת אומרת יש רק ציון של מראה מקום בלי ציטוט. כמובן לא הבנתי הכל, אבל השתדלתי להבין את הרוב. מה שהבנתי: הכוח שניתן בר"ה לעמ"י הוא חדש כל שנה, ועמ"י קשור לקב"ה למעלה מהגדרה. הגענו לאוהל, נכנסנו, נטלתי ידיים, נתתי צדקה והתיישבתי לכתוב פ"נ. התחלתי לחשוב על מה לבקש- בכל זאת שניה לפני ר"ה. פשוט אין ניסוח אחר- גאולה!! אני צריכה גאולה. גם האחרים. אין יותר מזה. בפ"נ אחד הזכרתי את כל משפחתי, בפ"נ השני את כל השמות שהביאו לי לפני הטיסה. נכנסתי לאוהל, שכחתי להחליף נעליים, או להשיג את הנוסח שאומרים בפנים. קראתי וקרעתי את הפ"נים, אמרתי פרקי תהילים וביקשתי שנה טובה ומתוקה, בגאולה האמיתית והשלימה. באמת שלא עולה לי שום דבר אחר לראש. אם אני אבקש רפואה- מה על הפרנסה? ואם אבקש על פרנסה- מה יהא עם רוחניות? קיצר גאולה וזהו. אני לא ממאריכי התפילה בקברי צדיקים, אנשים סביבי בוכים וזה גורם לי להרגיש לא שייכת. מיהרתי לצאת. חברות שלי רק עכשיו נכנסו.
נכנסתי שוב עם כפכפים ועם הנוסח שצריך לומר בפנים, הדלקתי נר, אמרתי פרק תהילים ליד קבר הרבנית. נטלתי ידיים, שברתי את הצום עם עוגיה מתפוררת בטעם של אמריקה. איך יכולתי לזלזל בעוגית חיוך עד עכשיו.
חברות שלי נשארו הרבההה זמן באוהל, אז ישבתי ולמדתי את המאמר "תקעו בחודש בשופר". מאוד נהניתי, היה שם ציטוט מהבעש"ט שלא הכרתי. אחרי שסיימתי ללמוד, וצפיתי בסרטון של הרבי, התכוננו ליציאה. כמעט פחדנו שהנהג לא יגיע, בסופו של דבר אלו היו דאגות שווא. הנהג טען שמנחה בשש בערב, אז הלכתי לקנות אוכל (פספסתי ארוחת בוקר, ואני על עוגיה מהבוקר עד שלוש בצהריים). אכלתי בנחת, והגיע הזמן להתארגן לשבת.