יומנה של תשראית טרייה/21

מריחים את הסוף

שמרתי מקום חצי שעה, שעה… עד ששמעתי שעכשיו הזמן של הנשים בחדר של הרבי. לפספס כזה דבר? בחיים לא. הפקדתי את השמירה בידי בנות אחרות, ורצתי למשולשים. אמרתי קרישמע עם יד על הקלאמקע, חורטת כל רגע. אחר כך נעמדתי בתור לחדר עצמו. ככל שהתקרבתי לגן העדן התחתון, רעדה, חלחלה ואימה אחזו בי. רצון נעלה ממני דרש ליטול ידיים. חשתי מצוקה. בהשגחה פרטית היה כיור עם נטלה. נטלתי ידיים ואבן ירדה לי מהלב, ומקנה הנשימה. אני חושדת שככל שהתקרבתי, נעשיתי לבנה יותר. אין לתאר את הרצינות, הרצינות שירדה עלי. אמרתי את הפרק של הרבי, ופרק קי"ט. לאט לאט, מילה מילה. כמונה מעות. נישקתי את הפרוכת, ומיהרתי החוצה. עוד עשרות בנות חיכו בחוץ.
הגעתי לאקווריום, את חציו שמרתי. אופס! יש בנות שלא יודעות לשמור. לא נורא, ישראל ערבים זה לזה. התוודעתי לפציעה של חברה, נוראי שאני האחרונה שיודעת מזה. ממש התביישתי. כוכבית אחת סיפרה סיפור אישי בזמן ההקפות. ראיתי הכל, שמעתי הכל. אין אין למעלה מסדר והשגה. הלכנו לישון.

קמנו מוקדם, ילדה מהדירה צדיקה דאגה שכולנו נספיק ברכת כהנים. סבתא שלי הכניסה אותי לספסל של הזקנות, בחדר שני. אני הייתי וועד המסדר של סבתא שלי, לדאוג שנוח לה ולא דוחפים אותה. כמובן מישהי אחרת חשבה שאין זה מקומי, לא נורא כולם טועים. פעם הבאה אני אשים צמיד של סדרנית והיא תדע. נערות חשבו שאם אני שם- גם הן יכולות. התחילו דחיפות וצפיפות. מאוד רגזתי על העניין. ברכת כהנים, קידוש. הטבעת חזרה אלי מהחברה שלקחה אותה, ותחושת המתכת המרגיעה חזרה לשכון על אצבעי. מנחה. סופסוף היה לי הפנאי לדבר עם חברות שפחות דיברתי איתן. התכנון היה שנעמוד ביחד בהתוועדות. הלכתי לאכול, בחורה שהכרתי כאן הביאה אותי לדירה שלה. מדהים. ספה, ויטרינה, מטבח. בית! עיניי הרעבות בלעו כל אלה.
נחנו, שוחחנו והעלנו נקודות חשובות על החיים. הוחמאתי מכך שהיא חשבה שאנחנו מכירות שנתיים מינימום. וגם בוגרת מהגיל שלי בשנתיים.. חזרנו לסעווען סעווענטי. עמדתי במקום בו הייתי במנחה. חסרונותיו גברו מיתרונותיו, אם בכלל היו לו יתרונות. תינוקת חצי מעולפת הוצאה לבחוץ. בשלב הזה הבנתי שזה או אני או גופתי, יצאתי.
התוועדתי עם חברה, על תה. בצאת החג שמענו הבדלה. יום אחרון לרוב הבנות. כולן אורזות. אני תודה לא-ל מסודרת מאוד, לא לקח לי זמן רב להכניס הכל למזוודה. מחר אעבור לרובשקין, חברה שומרת לי מיטה. מחר יום עמוס. שחנ"ש פרידה, חיבוקים. חברה מתפרצת לדירה בוכה- הזמן לא מתוכנן לה טוב. אני איכשהו עוזרת. עוד אחת צריכה עזרה. אני מן גמ"ח כזה למצבי חירום, רוב הפעמים יש לי הכל. ישתבח שמו. לא לא לא, איך זה יתכן? איך זה אפשרי? חוזרים? מה פתאום!! זה לא קורה. לעכל את זה יותר גרוע מלימון (גורם לי להקיא). הגוף מסרב כפשוטו. איך עוזבים בית?