עסוקותתתתת
מברשת שיער על שולחן האוכל (איכס…), נעל באמצע הסלון, ספרים פרוסים לכל אורך המסדרון, בגדים – ספק נקיים ספק מלוכלכים – מרצפים את החדר, ולקינוח (תרתי משמע…) נראה כאילו מישהו פתח את תקרת הבית והוריד לנו שלג של טישו משומש….
זה מה שקלטו עיני במבט בזק ברגע שיצאתי מחדר השינה שלי כדי להעיר אתכן בבוקר.
ממש התחשק לי לסוב על עקבותי, לחזור לחדר, ולא לצאת ממנו עד שכל זה יעבור…..
התגברתי על האינסטינקט והתקדמתי בדילוגים (כדי לא לדרוך על משהו בטעות…) לכיוון חדרי הילדים, והתחלתי לשיר לכם: "בוקר טוב ל…. ובוקר טוב ל…"..
הבוקר זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, כי הגוש הכואב בגרון שלי איים בצורה מוחשית לעלות למעלה, ולהתפרץ דרך העיניים לטל ומטר של דמעות.
איכשהו הצלחתי בכוחות על-אנושיים להוציא את כולם מהמיטות לבתי הספר, ועכשיו, במקום להתחיל לארגן את הכל – התיישבתי לכתוב.
אולי זה צעד של יאוש, אולי של תקווה, ואולי בכלל זו תרפיה בשבילי, שתתן לי כח וסבלנות להתחיל בכלל, ואין לי מושג מאיפה.
"יש לך בנות גדולות, איזה כיף לך! תהני! תשמחי! בטח את כמו מלכה! הן עושות הכל בבית!" – כך אומרים לי אנשים שאני פוגשת, ואני מהנהנת בראש ומפטירה: אהה (פעמיים קמץ).
אכן, אני נהנית מבנותי הבוגרות והמתבגרות, אך לא ממש בתחום הזה…
לכי תסבירי לאנשים שהבנות שלי עסוקות בחברות, במבחנים, בשיעורים, בעבודות שיש להגיש, בין לבין הן מנשנשות בחדר (למרות שאסור אצלינו בבית לאכול בחדרים) ומשאירות "מזכרות" בדמות עטיפות, קליפות, כוסות וכהאי גוונא – – –
הן כל כך ממהרות בבוקר לבית הספר (הרי אסור לצאת מהמיטה לפני 7:30 במקרה הטוב, או לפני שאמא כבר צרודה מלצעוק "מאוחר, אתן מאחרות") שהן לא מספיקות להרים מהרצפה את כל הארון שהן רוקנו כדי למצוא את החצאית הכי נוחה/ המחברת של החברה/ איפה שמתי את הקלמר/ מי לקח את הגרביים עם הפסים?! – – – –
לפני שהן אומרות "להתראות" ו"יום טוב אמא" וטורקות אחריהן את הדלת, הן ממש מבטיחות לסדר הכל כשהן תחזורנה הביתה. מלאות ברצון טוב הבנות שלי היקרות.
אבל אני לא יכולה לחכות. אחרי הכל, אני לא גרה בג'ונגל.
אני כבר למודת ניסיון מה קורה כשהן חוזרות:
"אמא, הרגע הגעתי, אני מתה מרעב"
אוקי חמודה, אני אומרת, "תאכלי ותסדרי".
אני בנתיים מנצלת את הזמן, תולה כביסה מקפלת ומארגנת, וכשאני מסיימת אני רואה אותה יושבת על הספה, עם ספר חדש מהספריה.
מתוקה שלי, סיימת לאכול! למה את לא מסדרת?
"אמא" היא עונה לי "אני חייבת קצת להתאוורר. כל היום למדתי, ועוד היו 2 שיעורי מתמטיקה ברצף בסוף היום".
אני רוצה להיות אמא מתחשבת ומכילה לבת המתבגרת שלי, אז אני מרפה ואומרת: "בסדר, אני הולכת לנוח קצת. התינוק בכה כל הלילה, ואני גמורה. תקראי קצת, ואחר-כך תתחילי לארגן, טוב?"
אני כל כך עייפה שאני לא שומעת מה היה ההימהום מתחת לאף. אם זה היה אמממ של היסוס או מממ של הסכמה, אבל אני נכנסת לחדר עם סוג של תפילה, שאני אקום והכל יהיה פיקס.
ואז כשאני קמה, הכל כפי שהיה – ללא שינוי כלל, כי היא בכלל לא שמה לב שהזמן חלף, והיא חייבת לסיים את הפרק בספר כי היא במתח, ואז צצה עבודה שהיא חייבת להגיש כבר מחר, או מבחן מחרתיים שהיא פשוט לא יודעת – כלום – ונעלמת לחברה עד הערב, ואחר כך היא רעבה, ואחר כך עייפה….
והבית… והחדר שלה – שה' ירחם….
אז כמו שאמרתי – למודת ניסיון אנוכי, ומעדיפה כבר לסדר הכל לבד.
מתחשק לי לפעמים להוציא מהאגדות איזה כדור בדולח, ולהראות לך בו את העתיד – עוד כמה שנים, כשאת תהיי בעזרת ה' אמא בעצמך, וגם לך יהיו בנות מתבגרות. תוכלי לראות בו, בכדור, את הבלאגן שהבנות שלך ישאירו, ואת המבט המיואש שלך בבוקר, כשכבר אין לך כח להתחנן/ לצעוק/ לבכות/ להרים הכל מהרצפה כמו מטאטא רחובות…
מעניין אותי מה תעשי אחר כך, אחרי שכבר ראית הכל.
האם תתחשבי? האם תשתדלי קצת יותר?
מה את אומרת ילדה אהובה?
אמא
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
17 תגובות
בגירסה שבנייד לא עולה כל הקטע משום מה. מי שרוצה לקרוא הכל שתכנס דרך המחשב
בעיה שלהן. גם לי יש חדר מבולגן, ואני לא מבינה מה מציק לאמא שלי שאני חיה בדיר עיזים- היא לא אמורה להיכנס לחדר! אה אצלנו הגדולים "מתעוררים" עם שעון מעורר (ברור שאין לי כח לקום) אז אמא שלי לא צריכה להיטרד מזוטות כמו חדר סדום ועמורה! אני מסדרת, כן, אבל אין לי כח רוב הזמן…
וכשנחה עלי הרוח אני מסדרת. מתי היא נחה? לא יודעת, אין לי את לוח הזמנים שלה
קיצר תנו לנו לחיות בסדר משלנו! סך הכל אנחנו עושות כל מה שמבקשים ממנו, נכון?
אני חושבת שמה שתואר בכתבה זה גם על הבלאגן בשאר הבית, ולא דווקא בחדר הפרטי….תחשבי על זה
מעניין… אצלנו זה לא קורה.
אני נותנת יד בבית מעל ומעבר.
עד שלפעמים אמא צריכה להכניס אותי לחדר כדי שאלמד למבחן…
חחח, עצוב כמה שזה נכון:(
אף פעם לא חשבתי שזה ככה מהצד של האימהות שלנו..ופתאום כשקראתי את מה שכתבת גיליתי עד כמה זה נכון!!
אז יישר כח עצום!!
בזכותך אשתדל להיות ערנית יותר למעשיי..
ואם אמא שלי הייתה קוראת אתזה-היא הייתה ממש מודה לך(:
יסכה,
את בחורה בעלת לב גדול ומכיל, עם המון מצפון. התרגשתי לקרוא את התגובה שלך. המשיכי כך!
וואי נכון אבל אני רוצה את החדר שלי איך שבאלי מבולגן או מסודר מה זה משנה לאמא שלי בעצם
יכולה ממש להבין ולהזדהות איתך.
מנגד גם ממש מבינה ומזדהה עם עצמי?
רק שאצלי בקושי קורה שאני פותחת ספר וכד, באמת שיש טונות חומר למבחנים ואין לי גרם זמן לעצמי… ואני כן עוזרת בבית, רק לא כ"כ הרבה כמו שאני רוצה ובטח כמו שאמא שלי היתה רוצה.
וזה מאוד קשה!!!!! כל הזמן לנסות לעשות את הכל ביחד…
יפה מצד הבנות שלך שהם ככה זורמות ונותנות לאמא שלהם לכתוב עליהם 😉
לייק 🙂
אהבתי מה שכתבת, זה ממש מעורר ואחרי שקראתי את זה ממש היה לי דחף לסדר את הית לפני שאמא שלי תחזור:)
אבל יש משהו שאני ממש לא מסכימה איתו.. האמא נכנסה לחדר שלי והוא היה מבולגן – אז? בסופו של יום זה החדר שלי, ואמא שלי ישנה בחדר שלה ובאמת לא חייבת להכנס לחדר שלי אם זה עושה לה כ"כ רע..!
כנל לגבי הבקרים.. בה אמא שלי היא האמא הכי מדהימה בעולם והלוואי על כולם אמהות כאלה 🙂 היא אומרת לי בוקר טוב בבוקר ומכאן זו אחריות שלי.. אני יוצאת ממש מוקדם מהבית ( 7 זה מאודד מוקדם )! ואמא שלי עוזרת לי בזה שהיא מכינה לי סנדוויץ. וזה באמת הדבר הכי טוב לדעתי שאמא יכולה לעשות כי תכלס בגיל שלנו כבר אמורים לקום לבד.. מה יהיה עוד 4 -5 שנים? 😉
רוזי יקרה,
הפוסט שכתבתי הוא על המצב בבית, לאו דווקא בחדרי השינה. שימי לב- "ספרים ומחברות פרוסים לכל אורך המסדרון"…
הכוונה שלי על הבלאגן הכללי שמייצרות בנות מתבגרות. זה יכול להיות גם צלחת שנשארה מארוחת הערב על השולחן…. 😉
העניין שלי הוא לעורר על כך שאמא היא גם בנאדם, ולא משרתת:)
באמת מוגש באהבה ובהומור, ולא מתוך רצון להעביר ביקורת
כשאני קראתי את פוסט הזה ממש רחמתי על אמא שלי. מה שנכתב בפוסט ממש אמיתי. אני באמת אשתדל …
סך הכל החדר שלי ממש סדום ועמורה, יש לי במה להשתפר.
הפוסט שלך ממש לענין אימוש!!!!
?
אוהבת אותך, מתוקה שלי
גם אמא שלי משגעת אותי להיות מסודרת ולסדר אחרי ולפעמים אני חושבת לעצמי שתכלס היא צודקת, ופעמם היא גם אמרה לי את זה. שכשאני אגדל אני אודה לה. ובאמת קצת גדלתי, ועכשיו אני לא ממש מסודרת וזה חבללל לי ממש. כי אני לא אוהבת להיות בסביבה לא מסודרת. אבל אין לי כח לסדר. ויש לי ערמות של דפים. ובזמן האחרון כשאמא שלי אומרת לי לסדר משהו אני אומרת לעצמי (בדרך כלל, משתדלת)
א. זה כיבוד הורים ויש לי פה מצווה!
ב. אמא שלי עבדה קשה ומגיע לה קצת לנוח מכל האחריות
ג. זה בשבילי, כדי שאני אקנה הרגלים טובים. אני אקדיש כמה דקות כדי לחיות בסביבה יותר נעימה. אם זה יהיה כמה דקות פה כמה דקות שם אז לא יצטבר בלגן גדול. עכשיו זה טרחה קטנה אבל אם זה ישאר זה יהיה טרחה גדולה.
ד. תכלס למרות שעכשיו אני מתכחשת לזה אבל באמת אם אני אסדר יהיה לי הרבה יותר נעים.
אחרי הכל חסיד צריך להיות מסודר…
אני מתפעלת מהמאמצים שאת עושה! אתכפיא ממש!!!
מעריכה מאדדד
ווואי!!!!!!!!!!!!!!! את פשוט כותבת מהמם!!!!! אני חושבת שאם אמא שלי קוראת אתזה היא מזה מיזדהה!!!!!!!!!!
האמת שכשקראתי נשפכתי מצחוק, כתבת מאוד יפה!!!!!
אבל אני חושבת שאני עוזרת הרבה בבית, ובד"כ אמא שלי לא צריכה לבקש מימני לסדר, ולגבי החדר הוא באמת קטסטרופה וגם אני משתגעת אבל קשה לישמור 4 אחיות בחדר על סדר…
ולאימוש שלי!!!!!!! אני עוד מעט יראה לך את הפוסט הזה, אבל בנתיים אני אומרת לך תודה!!!!!!! פתאום אני רואה את הצד שלכם האימהות….. אוהבתתת אותך ומעריכה המוווןןן