טטית / יודית חדשה

קושי של ההתחלה
לפנימיסטיות החדשות שביננו!

תדעו שאנחנו מבינות את הקושי של ההתחלה!

אוהבת אתכם! ???
 

יורדת מהאוטובוס, ומסתכלת סביבי,
מנסה להרגיע את הרעד השולט בתוכי.

לוקחת נשימה עמוקה, רועדת,
ואל תוך מתחם בית חנה מועדת.

עיני מתרוצצות, בולעות את הסביבה,
איך אמצא את דרכי לבד? חושבת בדאגה.

הולכת כעיוורת אחרי שאר הבנות,
לא שמה לב כלל, למשקלם הכבד של המזוודות.

נותנת להם להוביל אותי אל חדרי,
ומתיישבת באנחה על מיטתי.

עוצמת את העיניים, מחזיקה את הדמעות בחוזקה,
מרגישה את תחושת המחנק בגרוני, הולכת ומעמיקה.

מחשבותי נודדות הרחק, אל משפחתי,
אה! הלוואי שיכלו להיות כעת יחד איתי.

הצצה מהירה בשעון לי מגלה,
שבני משפחתי נמים כעת בשלווה.

בהחלטה נחושה, אני מתנערת, ונעמדת,
יש הרבה מה לעשות, ואת זמני אני מבזבזת.

בתנועות אוטומטיות, מפרקת מזוודות,
בעוד מחשבותי להם נודדות.

עבר, הווה, עתיד, הכל מתערבב!
והפחד מהלא נודע הולך ומתרחב…

לאחר מקלחת, ופריקת טיקים, אני יותר מאוששת,
ומחדרי אני יוצאת מסוקרנת, אך גם לא מעט חוששת.

רוצה להכיר את הסביבה,
את השטח, האווירה, וכמובן את החברה.

הימים הבאים עוברים במהירות האור,
בלי יכולת שניה לנשום, לעצור.

היכרויות חדשות, עם חברות ומורות אין ספור,
כללים כה רבים, שאין באפשרותי את כולם לזכור.

הכל חדש, כל כך שונה, ומוזר,
האם אי פעם להתרגל אפשר?

אבל אט אט, הימים הופכים לשגרה,
לומדת להכיר את החיים בבית ספר, בפנימיה.

הכל נעשה לפתע כ"כ רגוע, ידוע, מוכר,
לא מבינה איך הכל בהתחלה היה כה זר ומנוכר.
חיי נכנסים לשגרה ברוכה,

שאני לומדת לאט לאט להכירה.

מגיעה למסקנה המתבקשת, שנכון בהתחלה הכל היה מבלבל מוזר,

אך לבסוף הכל הופך לאהוב ומוכר.