חלום חייה

יצאנו מהאולם, קבוצה קטנה של בנות עם אורות בעיניים, סומק בלחיים וחיוכים מאוזן לאוזן. להקת פרפרים מרוגשת שלא מפסיקה לדבר, להכנס אחת לתוך דברי השניה, לצחוק בבישנות, לשבח ולהלל כל אחת ולא להפסיק לחייך.
ירדנו לחדר האוכל. כל שאר הכיתות ירדו לכאן לפני כרבע שעה, ולכן הרעש היה חזק מן המצופה.
התיישבתי לייד גולדי, אחת החברות הכי טובות שלי. שאר הבנות שישבו סביב השולחן החמיאו לה ללא הפסקה.

" וואו גולדי, זה היה פשוט משהו מטורף!! ממש ראו עלייך שאת מרגישה את כל מה שאת אומרת, ממש נכנסת לדמות!!" – נאמה חיהלה בהתלהבות בליווי תנועות ידיים נמרצות. גולדי חייכה בעונג והודתה לה.

" נכון!! את מה זה טובה בזה, פשוט לא ייאמן!!" – הצטרפה חני לשיחה. – "את פשוט מושלמת! מוש-למת!! לא ידעתי בכלל שאת יודעת לשחק ככה! "
כתפיה של גולדי קצת נדרכו, אבל היא המשיכה לחייך ולהסמיק, ואף אחד לא שם לב להתקווצות הזו שלה.

"את תהיי מדהימה בתפקיד של המורה", אמרה דינה ברצינות. " התפקיד הזה כל כך מתאים לך, פשוט בול האופי שלך! את חייבת לקבל אותו!"
החיוך של גולדי התקטן.

"נכון, תודה, אבל אני ממש רוצה לשחק את התפקיד הראשי", היא אמרה.

"אני בטוחה שתקבלו אותו!!" אמרה קלארי. "את שיחקת כל כך טוב, אין מצב שגיטי תקבל אותו. היא, כמובן, משחקת יפה מאוד", היא הוסיפה מהר, " אבל שום דבר לא משתווה אלייך! את השחקנית הכי טובה פה בכיתה!"
כולן הנהנו בהסכמה.
אך דינה אמרה: "הסיכויים שגולדי באמת תבחר לתפקיד הזה קטנים כמו מנת הפסטה שהמטבח פה נותן לתלמידות."
כולן צחקו מהבדיחה, אבל משהו אפרפר נכנס פתאום לאווירה השמחה של אחרי הבחינות להצגה , ולא רציתי שהוא יישאר שם.
דינה הסתכלה לצדדים, כאילו חיפשה מישהו. ואז הנמיכה את קולה ואמרה: "אני כמעט בטוחה שגיטי תקבל את התפקיד הראשי בכל מקרה. תחשבו בהגיון, זה בנוי על פרוטקציה. אין מצב שהבת של המנהלת תקבל תפקיד קטן יותר מראשי."
חיהלה גלגלה עיניים. "ברור."
גולדי הנידה בראשה לשלילה. "אני לא באמת חושבת. כאילו, גיטי באמת מציגה מאוד מאוד יפה, ויכול להיות שהיא תקבל את התפקיד של חנה'לה לא כי יש לה 'ייחוס' ", היא חייכה, "אלא בגלל שהיא מוכשרת."
הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שהיא באמת חושבת ככה. וראיתי עוד משהו בעיניים שלה, אבל לא הצלחתי לפענח אותו, כי פתאום נפלה הכוס של חיה'לה וכל המים נשפכו עליה ועל הרצפה.
זינקנו כדי לעזור לה לנגב את השלולית, וכשחזרתי למקומי כבר נעלם המבט הזה מעיניה של גולדי.

" ואת, ליבי!! את פשוט מדהימה! ממש הצגת יפה שם! במיוחד איך שנבהלת, אני כמעט קפצתי מהכיסא שהתחלת לצעוק!" – המשיכה חיהלה ונופפה בידיה כל כך חזק מרוב התלהבות, שפחדתי שהיא תפיל עוד משהו.
" כן, תודה" חייכתי. "אתן יודעות מי עזר לי להתכונן?? גולדי!! אתן לא מבינות, פשוט יש לה את זה. היא תופסת את הפרטים הקטנים, והיא באמת יכלה לאמן את ההצגה בעצמה! בזכותה אני באמת הצלחתי להכנס לפאניקה!"
עיניה של גולדי אורו, ושאר הבנות הסתכלו עליה באי-אמון ובהשראה. שמחתי שדווקא אני הצלחתי לגרום לעינים שלה להאיר ככה. הצלצול לשיעור מילא את חדר האוכל, ומיהרנו לפנות את השולחן ולעלות.

****

עבר שבוע. שבוע מלא בדמיונות מתוקים על ההצגה, בתקוות רבות. לא נעים לומר, אבל נראה לי שכבר הרבה זמן לא התפללתי חזק מהלב כמו בשבוע שחלף. בקשתי מהשם שיתן לי את התפקיד של רבקהלה, אחותה הקטנה של הגיבורה הראשית. כל כך רציתי אותו. היה לה טקסט מכובד, היא שרה סולו באחד השירים והיא הייתה כל כך מתוקה בדמיון שלי שלא יכולתי שלא לחשוב עליה.
י

שבנו עם גולדי ודינה על הספסל בגינה שמתחת לבית שלנו, נותנות לשמש הקיצית לחמם את פנינו, ופטפטנו על הכל. בעקר על ההצגה המתקרבת.

"מה אתן חושבות, המאמנת תבוא מחר לבית הספר?" שאלה דינה. "אמרו לנו שבתוך שבוע יגידו לנו כבר את התפקידים!"
גולדי חייכה ואמרה: "הלוואי!"
"דמיינו שמחר באמצע השיעור המאמנת תכנס לכיתה…" שקעתי בדמיונות שלי והשמעתי אותן לחברותיי. "ואז היא תרצה לנו חמש דקות על התפקידים, על זה שאנחנו לא צריכות להתבאס במקרה ולא קיבלנו את מה שרצינו, וכו' וכו', ואז…. " תופפתי באצבעותי על הספסל הישן, "היא תגיד את התפקידים בטקסיות ואני אקפוץ עלייך, גולדי, כשהיא תגיד שאת הראשית, וכל הכיתה תהיה כל כך מאושרת בשבילך, ואת תתחילי לצחוק מאושר ולא תצליחי להשתלט על הצחוק ואז אני אלך להביא לך מים ואז—"

גולדי צחקה בקול. " אל תבהילי אותי עכשיו, אחרת זה באמת מה שייקרה ואני לא רוצה!" היא המשיכה לצחוק ביחד עם דינה.
משהו זמזם בתוך הכיס של דינה. היא הוציאה מתוכו את הטלפון, הסתכלה על המסך ואמרה:
"אני חייבת לזוז, נתראה מחר!" היא חבקה אותנו והלכה לביתה, שנמצא לא רחוק מהבית שלי ושל גולדי.
גולדי הרימה את פניה לשמים שהתחילו להאדים.
"אמן ואני אקבל את התפקיד הראשי", היא אמרה בתקווה.
הבטתי בה.

" ואם פתאום את… תקבלי את המורה? גם אותה שיחקת לא רע בכלל." גולדי לא ענתה לי. חיוכה נעלם לאט לאט. "אני יודעת שאת יכולה להציג טוב כל תפקיד שבעולם. את תהיי מורה מושלמת." גולדי עדיין שתקה. " את יודעת, בדרך כלל לא התפקידים הראשיים הם אלו שנחרטים בזכרונו של הקהל אלא.."
"די", קטעה אותי גולדי. " אני יודעת את זה טוב מאוד. ואני באמת מאוד אשתדל לשמוח אם אני.. לא אתקבל לתפקיד של חנה'לה."

שתקנו קצת. גולדי השפילה את עיניה לאדמה הרכה מתחת לספסל ובעטה באבן חצץ שהייתה מתחת לרגלה.
"אני כל כך רוצה אותו", היא אמרה פתאום, וקולה שוב נהיה חולמני ומקווה. " נראה לי מכיתה ה' אני חולמת להיות תפקיד ראשי." היא צחקקה ומיד הרצינה. "רוצה להצליח במשהו, פעם אחת בחיים."
התסכלתי עליה בשוק.

"מי אומר לי את זה? היחידה שקבלה 100 במבחן הענק הזה במתמטיקה? זאת שעלתה לחידון גאומ"ש, היחידה מכל השכבה? את צוחקת עלי, נכון?" אמרתי לה בפאטוס ופרצתי בצחוק.
"זה לא הצלחות אמיתיות," היא אמרה קצת בעצבנות, ומיד הפסקתי לחייך. "אני רוצה להצליח במשהו חשוב באמת, לא במבחנים, לא לקבל ציונים מושלמים בתעודה, לא, זה לא זה. הצלחה זה כשאת.. ממ.. " היא לא ידעה איך להסביר. או שזה היה כל כך אישי שהיא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להסביר לי. "אם את מצליחה במשהו כי התייגעת – זה מצויין, אבל אם את *נבחרת* למשהו כי התייגעת, זה רמה אחרת לגמרי."
די הבנתי את ההגיון שלה,אבל משהו במשפט הזה היה נשמע לי מוזר. אבל היה ערב כל כך יפה, והיה לנו מצב רוח כל כך מרומם, ולא רציתי להתווכח.

"אמן ששתינו נקבל את מה שאנחנו רוצות", נאנחתי.
"אמן!!" גולדי אמרה בחום.
נפרדנו אחת מהשניה במדרגות. הסתכלתי עליה, עולה לקומה שלה בדילוגים, וחייכתי. לא יכולתי לא לחייך. גולדי לא הייתה ילדה מהסוג החולמני. היא הייתה רצינית כשצריך, אחראית, מסודרת. לא הייתי רואה אותה מקפצת במדרגות של בית הספר, אבל עכשיו, כשראיתי אותה עולה הביתה, נזכרתי שפעם היינו קטנות. בנות שמונה-תשע, שחקנו תופסת וחמש אבנים, החלפנו מפיונים ובכינו מ98 במבחנים, וכל הבעיות של העולם שלנו היו מסתכמות בשיעורי בית בחשבון.
השם.
תתן לה את מה שהיא רוצה.
תתן לי את מה שאני רוצה.
אנחנו מאוד רוצות. בבקשה.

******

"ראיתן אולי את הצעיף שלי??" גולדי נכנסה לחדר הצדדי שליד הבמה, נראית מיואשת. "ההצגה עוד שלוש דקות ואני לא מוצאת אותו!"
אף אחת לא ידעה. קמתי מהכיסא שלי, הסתובבתי קצת בחדר הצר והחנוק, מנסה לאתר את הצעיף. זה לא היה כל כך קל, בהתחשב לזה שבכל פינה עמדו קופסאות מפוצצות, כיסאות ברזל ישנים וודי עקומים, ובנות שהסתובבו להן בחדר, משננות את השורות שלהן או עושות לעצמן תסרוקת.
לבסוף מצאנו את הצעיף: כל הזמן הזה אני ישבתי עליו. טוב שהוא לא התקמט לפחות, כי אז היה לי עוד יותר לא נעים.
גיטי נכנסה לחדר, מרוגשת.

"חברוווות!!! אנחנו הולכות לעשות את זה הכי הכי טוב שיש!!" היא צרחה עם חיוך ענקי על הפנים וחיבקה את כולן.
כמעט כולן יצאו מהחדר, נשארנו רק אני עם הסרפן הפרחוני של רבקה'לה, גולדי עם החליפה בצבע בז' והצעיף שהיא לבשה מסביב לצווארה במהירות , גיטי בשמלה המהממת של התפקיד הראשי ומרים, הסייעת של המאמנת, שחפשה משהו באחת הקופסאות.

"גולדי, שתדעי, את פשוט מטריפה!" אמרה גיטי בעינים מאירות. "בחזרות האחרונות , בסצנה הזאת שהתחלת לצעוק עלי מול כולם בגלל החוצפה שלי, אני ממש נבהלתי! היית נראית כזו.. זועמת, וואי!!" גולדי חייכה ולחשה משהו שלא שמעתי. הן התחבקו, וגיטי הוסיפה: "אין אדם שיציג את המורה הזו כמוך.את הכי טובה. באמת." וגולדי אמרה לה בחום: "תודה. גם את מהממת, פשוט מהממת. בהצלחה." ואז היא התקרבה אליי וחבקה אותי חזק. אחר כך היא עזבה אותי, לקחה את ידי, הסתכלה לי אל תוך העיניים ואמרה לי בשקט:
"את מטורפת. את פשוט אלופה. את תעשי את זה הכי טוב שאפשר."
הסתכלתי לעינים שלה בחזרה.
בהתחלה לא הבנתי מה שונה בהן.

ואז הבנתי.
היא מעודדת את כולם, מחמיאה לשחקנית הראשית בלי סוף, עוזרת לכל אחת בכל מה שאפשר. והיא עושה את זה בכזו לבביות, כזו שמחה ומרץ, שאף אחד לא שם לב לכלום.
איך.

אחרי הסצנה האחרונה שבה מופיעה המורה שמתי לב שהדלת הצדדית נפתחת. מישהו יצא מהאולם.
זו הייתה גולדי.
כמעט רצתי אחריה. אבל עצרתי את עצמי. עוד דקה אני צריכה לעלות לבמה.
"למה היא הלכה עכשיו?" לחשה לי חיהלה. "עכשיו מתחילה הסצנה הכי יפה, איפה שחנה'לה צריכה לכעוס וממש לריב עם אחותה, איתך, ז'תומרת, חחח.. נראה לי זו הסצנה עם הכי הרבה רגש בכל ההצגה הזאתי!!"
למה.

עכשיו כמעט ידעתי למה.
כי קשה לה לראות את זה. כל כך קשה שהיא יוצאת.
גולדי. היא באמת משתדלת לשמוח בשביל גיטי.
גולדי היא באמת השחקנית הכי טובה בכיתה.
למה רק עכשיו זה היכה בי כל כך חזק?
היא חייבת להיות שחקנית מטורפת. אחרת היא הייתה ממררת בבכי במשך כל השבועות האחרונים.
החלום שלה, חלום חייה, נלקח לה.
והיא מנסה להשלים עם זה.
האם היא מצליחה?

אני לא יכולה לדעת. היא נראית כאילו היא השלימה. אבל העיניים שלה, שנראות ככה כבר שבועות ועד הרגע הזה לא הצלחתי לפענח את המבט הזה…
איזו מין חברה אני?
הייתי צריכה להבין אותה. לשים לב. לדבר. לנסות להשכיח. ולא להצליח להשכיח עד הסוף. לעולם לא.
כי איך אפשר לגרום לאדם לשכוח את חלום חייו?
למה לא שמתי לב?
הייתי שקועה בתפקיד שלי. לא יכלתי לשכוח את הרגע בו הוכרז שאני אשחק את רבקה'לה. רצתי לגולדי וחיבקתי אותה כמו משוגעת. את התפקיד הנכסף קבלתי בעיקר בזכותה. ומאותו רגע, למרות שהייתי אסירת תודה לה, התמקדתי רק באושר שלי. לא שיערתי אפילו מה קורה מתחת למסכה המחייכת של החברה שלי, שתמכה, עזרה, עודדה, למרות הכל.

המערכה האחרונה נגמרה. יצאתי בריצה מהאולם וחיפשתי את גולדי.
היא עמדה ליד החלון בחדר הפצפון של התלבושות. לא ראיתי את הפרצוף שלה. ואולי גם לא רציתי. לא הייתי שורדת את הדמעות שיכלו להיות שם.

די כבר, ליבי, גערתי בעצמי. את זאת שלא תוכלי לשרוד? קטן עליך. יש אנשים ששורדים אפילו שהחלומות שלהם מתנפצים.
חיבקתי אותה בחוזקה. היא הסתובבה, מופתעת, חיבקה אותי בחזרה ואמרה לי בהתלהבות: "את היית מהממת!!"
היא רצתה להגיד עוד משהו, אבל קטעתי אותה.

"סליחה", לחשתי באוזנה. " סליחה, סליחה, סליחה." חבקתי אותה עוד יותר חזק.
עמדנו ככה, והזמן נעצר. לא היה לנו אכפת מכל הבנות שנכנסות לחדר כמו להקת ציפורים מצייצות. עמדנו ליד החלון והתחבקנו.
קיוויתי שהחיבוק הזה יוכל אולי להדביק חלק מהרסיסים שבתוך ליבה של גולדי. לפחות קצת.
אולי.