חיים את הזמן /ויקרא

פרשת השבוע שלנו מתחילה במילים: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הפסוק הזה מעלה כמה שאלות: קומדכל מבחינה לשונית אין אחידות – מתחילים עם "אדם כי יקריב" (גוף שלישי) ומסיימים את הפסוק בלשון רבים ופניה ישירה: "תקריבו את קרבנכם". למה זה ככה?

ושאלה נוספת – למה הניסוח "אדם כי יקריב מכם"? נשמע שמקריבים מישהו ממכם.. אפשר לכתוב "אדם כי יקריב מהבהמות" או משהו דומה.

אדמו"ר הזקן מסביר את הפסוק הזה, וכדי להסביר הוא מתחיל עם הסבר לפי הקבלה:

יש הרבה דרגות באלוקות. אחת הדרגות באלוקות היא דרגה שנקראת "אדם", הכוונה לאדם העליון, הקב"ה. כמו שכתוב ביחזקאל "ועל הכסא דמות כמראה אדם". (לא ח"ו שיש לקב"ה דמות, אלא הכוונה לדרגה האלוקית שנקראת אדם).

כשהפסוק אומר "אדם מכם כי יקריב" לא מדובר על אדם סתם, מדובר פה על אדם העליון, על הקב"ה. מה עושה הקב"ה? "יקריב מכם"- הוא מקרב את הנשמה של היהודי לאלוקות, לקדושה. מדובר פה על מצב שבו היהודי מקבל מתנה מלמעלה בלי מאמץ, יום אחד בהיר הוא מרגיש התעוררות לקדושה.

מה קרה ליהודי הזה פתאום שיש לו התעוררות רוחנית? הוא קיבל מתנה, "אדם (אדם העליון) מכם כי יקריב", ה' מקרב אותו ומעורר אותו. זה דבר נפלא. אבל היהודי לא יכול להישאר בריגושים ולתפוס מלאכים וליהנות מהחוויה הרוחנית. כי אם היהודי לא יעשה כלום מעצמו, אחרי כמה זמן ההתעוררות תיעלם והוא ישאר בלי כלום בלי להבין מה קרה…

כאן מגיע המשך הפסוק: "תקריבו את קרבנכם". אחרי שקיבלתם את ההתעוררות והקרבה מהקב"ה, תנו משהו מעצמכם, תקריבו. איזה קרבן? עונה הפסוק "מן הבהמה מן הבקר מן הצאן". אתה צריך להקריב את הבהמה שיש לך אצלך – הנפש הבהמית…

יש יהודי שהוא כמו "בקר", כמו שור שיש לו את מידת הכעס, יש יהודי שהוא דווקא כמו "צאן", שקט ונעים, אבל יש לו הרבה תאוות. כל אחד צריך לזהות איפה יש לו מידות לא מתוקנות, מהו הטבע של הנפש הבהמית שלו, בקר או צאן, ואת זה צריך להקריב לה', את זה צריך לזכך ולתקן.

המעלה של זה היא שכל מה שעבדנו עליו קשה – נשמר אצלינו. אם אנחנו עובדים קשה על התיקון הפנימי שלנו  זה נשאר. לא כמו אם זה רק התעוררות שה' נותן לנו מתנה מלמעלה אז זה לא מחזיק מעמד, ונעלם אחרי כמה זמן.

שנזכה בע"ה להתקרב לה' ולשמור את הקרבה הזו
גוט שבת!