חיוך נושם, דוקר.

בדילוגים של חיים, בקפיצות זהירות. טיפות ניתצות שמגף צבעוני קופץ בתוכן של השלוליות. רטובה ומקוררת היא מדלגת. השפתיים כחולות ושמונצים מתפרעים מהקוקו, מזכרת של גשם. בסוודר דקיק וחור במגף, היא נכנסת לכל שלולית. הגשם יורד ללא הפסקה ודרך חור במגף פורצים המים לעבר רגל דקיקה וקפואה. כך לאיטה היא הולכת – שירלי.

בחיוך ענק ורועד היא נכנסת הביתה, זוהרת. משאירה אחריה שביל רטוב ובוצי של פסיעות. נוטפת היא נכנסת לחיבוק של אמא ומתחממת עד כמה שאפשר. אין מרק חם וגם לא תפוח אדמה מבושל. יש אמא חמה ומנה חמה וחיוך גדול, חיוכים שמתחברים.
מקוררת ומנוזלת היא מנגבת אף בשרוול, לבושה בסודר דקיק וגרביון נוזל וקוקו מלא שמונצים וכרבולות, היא יושבת ברצפה, מחבקת רגלים, קפואה. מתרוממת אמא, מתיישבת על הרצפה ומחבקת מבטיחה שמחר יהיה מפזר חום ומרק, היא מבטיחה לעצמה. ומחייכת, נושקת ומחבקת, משתדלת לחמם.

קר לה ולא משנה גם אם תלך בתוך הלהבות, תישרף באש, קר לה. גם שהחום יגמור את החמצן היא תישאר פה אכולה מבפנים, קפואה. מחפשת צבע אדום לצבוע שפתיים סגולות. מחפשת צבע ירוק שיפול משמים, מלבנים, מלבנים של שטרות, שטרות.

הרצפה קרה וצבע סגול שכבר נוטה לכחול מחייך עליה. דוקר, יורה חצים ללב. חיוך גדול מלאכי של שירלי, ילדה של חיוך, בגשם, ברוח. באש ובמים. בכל מצב. לקול המקטרגים, בין כל החיצים יש שפתיים כחולות שמאמינות בה.
בדקירות, בצרחות, באישומם, בכפור – מים ובאש ששורפת. היא מחבקת חיוך, נושם פועם.
התחרות כבדה, מי תתעלף ראשונה.