זכינו!

כשמישהו עצוב,
אני מיד דומעת.
זה פשוט  לא נורמלי,
האמת – אני יודעת.

כשלמישהו כואב,
לי זה שורף.
מרגישה את זה בלב,
זה פשוט נוטף.

למה??
למה אני כ"כ רגישה?
ולשלוט על הרגשות לא מצליחה?

למה?
אני חושבת על האחר לפני?
ולא נותנת לעצמי שום פני?

תמיד אהיה הזאת שמיד מפנה את המקום,
וכשמישהו רץ אנסה את האוטובוס לבלום.

כשחברה צריכה עזרה,
תמיד אתיצב,
גם כשלעצמי מאד כואב.

אבל תכלס,
זה הטבע של יהודי.
זה נכס,
וזה פשוט אגדי.
היהודים הם רחמנים בני רחמנים,
ולעזור תמיד מנסים.
זכיתי להיות חלק מעם כה מיוחד,
ומכול הטועים הוא מופרד.
כולנו זיכנו 🥰