זוכרת אותי

אותי של פעם
?
זוכרת אותי..
ילדה קטנה מחפשת את המקום שלה בתוך בית זר.
הזיכרונות מחוקים ואלו שלא עדיין מטושטשים.
הזמן עובר ואיתו גם השנים..
כבר לא ילדה קטנה, אך עדיין קטנה
עוד ממשיכה לחפש מקום בעולמם של הגדולים
ואז בוםםם בלי התרעה מוקדמת.. חוטפת מכה שמפילה אותי לפנים
משתקת אותי לכמה חודשים
כוויה ראשונה, צלקת שנחרטה.
החיים ממשיכים אחרי הכל ככה זה בעולמם של הגדולים-"תמיד יהיו מכשולים"
גודלת עוד קצת, ממשיכה לצעוד באותו המסלול.
והנה שוב, אבן ענקית שחוסמת לי את הדרך.
מזכירה לעצמי שככה זה משפחה..
הרכבת נוסעת, מעלה נוסעים שמשאירים עקבות, כאלו שמתעקשים שלא לרדת
לפני השארת חותמת מוטבעת. צלקת מוטבעת.
צוברת כעסים, עשרות חתכים ששורפים לי.
כאבים שלא מבינה מה תכליתם בעולם. ויותר מכך מה תכליתם בעולם הפרטי שלי.
שוטפים אותי הגלים, מטביעים לכמה רגעים. אבל איכשהו תמיד מצליחה להרים את הראש
בשניה האחרונה. ושוחה החוצה.
המסע הזה ארוך כל כך, אין לו סוף. באופק רק שמיים שחורים.
נדקרת שוב מאותן מחטים, מאותן מילים.
נצבטת מהרגשת חוסר הביטחון, חוסר שייכות.
ממשיכה להתהלך בעולם כשעל המצח שלי חרוט באותיות של דם "לא רצויה"
כשעל הגב שלי סוחבת תרמיל ענק שנושא בתוכו את כל:
המילים, ההשפלות, הכאבים, הרמיסות, ההשחתות.
וכשאת הלב שלי מקשטות כל מיני יצירות מופת אדומות, העונות להגדרה: צלקות.
הזמן עדיין עובר, שעון הימים והלילות שלי עדיין לא התקלקל.
ממשיכה לפסוע בדרכים חשוכות. נקיות מאדם, נקיות מחיצים, מיריות.
מעבירה שם לילות, פורקת "חוויות" שצברתי במהלך היום. נמלטת לשם כשמתחילים הקרבות…..
זוכרת את עצמי שוברת את הראש בניסיון להבין: מה לא בסדר איתי? ולמה זה מגיע לי?
ואז הגיעה האשמה כלפי עצמי..
הריי כשאתה הנורמלי היחיד בתוך חבורת משוגעים, אתה מתחיל להכיר בכך שכניראה
אתה המשוגע והם בעצם הנורמליים…
שיגרת חיים שנהפכת למלאת חרדות. לקום בבוקר עם הצלקות וללכת לישון עם עוד כמה נוספות.
וככה במשך שנים על גבי שנים..
לחיות בהרגשה שאת "לא שייכת, בלתי רצויה, מנותקת" טעות אחת גדולה שהעולם ידע.
את פדיחה למשפחה.
אין עם מי לדבר, אין את מי לשתף. אז את משתפת את עצמך, ובוכה עם עצמך, על עצמך.
דופקת לעצמך ת'ראש בקיר. שונאת את עצמך כל כך שאת לא מסוגלת להביט במראה.
מייסרת את עצמך על השגיאה שאת.
בתוך בית של מצויינים, של מוצלחים, של אנשים שרגשות אצלם זה לא עיקר החיים.
וגם לא רבע.. הריי לבכות זו חולשה..
שכאב ודמעות, זה מן מושג כזה שקבור רק בתודעה, ולעולם לא מגיע לידי ביטוי..
אז את הולכת ומתרחקת, כמה שיותר רחוק כדי שיהיה קשה לחזור.
וכמה שיותר מהר כדי שיהיה קשה לעצור.
אז את אוגרת אבנים, סלעים, חפצים. כל מה שתוכלי לבנות ממנו את חומות המבצר שלך
אלו שיגנו עלייך מהמנסים לבוא איתך במגע.
מסתגרת בעולם שלך, אוספת סודות, שאורזת אותם במזוודות.
האוזניים נסתמות אחרי יותר מידי הטחות שווא, שנאמרו ונכנסו חזק. פצעו בדם
ועד היום נשארו שם. הלב נאטם , נסתם… אחרי יותר מידי חיצים, יריות, וקליעות
שפגעו בול במטרה. ועד היום רסיסי הכדורים עדיין חיים נושמים ובועטים חזק בתוכי.
חיים מורכבים כל כך, משוואה אחת ארוכה שלא נגמרת. בלי פיתרון
עוד מחכה ליום שמישהו ימציא את הנוסחה המתאימה לפתרון משוואות מסוג זה.

—
?