הקהל

החלום שלי?
עזרת הנשים מלאה עד אפס מקום, אין מקום להכניס ראש סיכה. הצפיפות מושלת בכיפה, אבל לאף אחד לא אכפת.
כל עם ישראל כאן, עשרת השבטים האבודים גם הם שבו הביתה, וכל יהודי הדורות הקודמים קמו לתחייה.

אני בגזוזטראות למעלה, נדחקת לצד ילדה אלמונית, שחורת שער, שהייתה בין ששה מיליוני קרבנות השואה.

מצדי השני בלונדינית שפעם ידעה רק לאדינו, ואיפשהו בתוך הקהל מעורות אמא, סבתא דבורה וסבתא פייגל.

מזווית העין אני רואה את אבא תופס בחזקה בידו של אביו, כאילו מפחד שיברח לו שוב. אין כבר מוות בעולם אבא, סבא לא יכול למות עוד פעם.

פניו של המלך זוהרות באור שמימי, לוהטות באש של אלוקות.

"מקרב אחיך תשים עליך מלך", הוא קורא ואני בוכה, הפעם כבר לא ממהרת לנגב את הדמעות. כולם כאן. בתיה בת פרעה, מרים הנביאה, סרח בת אשר, דבורה אשת לפידות, חולדה הנביאה, יעל אשת חבר הקיני, יהודית, אפילו בתו של יפתח נמצאת כאן, אמו של שמשון הגיבור ואסתר המלכה.

כל אותן נשים שחלמתי לפגוש במציאות.

הפסקתי לספור כבר מזמן את קצב פעימות הלב שלי, כי בלתי אפשרי לעקוב.
אבא, לא אכזבת אותי.