הפלא הוא אני/18

נפילה

הפעם הגעתי מוכנה ללימוד בהיסטוריה. חילקתי את החומר לשלושה ימים. יום אחד למדתי עם דיני, זה היה מצוין וזורם. הספקנו את שלוש הפרקים שתכננו, ואפילו היה לנו קצת זמן להתקשקש ולאכול מהעוגות הטעימות שדיני מכינה. יום אחד חיוש הגיעה ללמוד איתי. סיכמתי איתה מראש שאני מתכוונת ללמוד רציני, והיא היתה בענין ושמה את הטלפון על שקט. ככה הרצנו את החומר, כמובן חוץ מכמה הפסקות שהיא היתה חייבת לעשות כדי 'להיות בעניינים' ולהיות בטוחה שהיא לא פספסה התרחשות חשובה באף אחת מהקבוצות שלה, וכאלו לא חסר לה…
היום סיימתי לבד את החומר והייתי מרוצה מעצמי. 1 בלילה זה זמן ראוי ללכת לישון, אבל הרגשתי שאני חייבת איזה שוקולד טוב, צ'ופר על הרצינות שלי. כאילו להכעיס נשאר רק שוקולד מריר בארון. החלטתי להכין לעצמי שוקו חם, ורק בסוף גיליתי שהחלב נגמר. זה כבר היה ממש מעצבן, והטלפון של אבא בדיוק קרץ אלי מהשקע של ההטענה. נגשתי לבדוק מה קורה בקבוצה, אבל לא היה שום דבר. כנראה שכולן ישנות או לומדות בהיסטוריה…
הייתי חייבת לעצמי איזה שחרור, וניסיתי למצוא משהו מעניין. ו…
פעם ראשונה שאני משתמשת בסמארטפון לא ליד העיניים של אבא. כולם ישנים, ואף אחד לא מסתובב לידי.
פתאום נוצר בולמוס, אני לא מצליחה לעצור את עצמי. כל מה שהיה חסום עד עכשיו השתחרר. נזכרתי במסך המעצבן שחסם גישה, והרגשתי כמו מכונית נוסעת בלי שליטה, בלי בלמים, מונעת על ידי תשוקה גדולה.
כך הגעתי בקלות לאיזה אתר שרונית פעם סיפרה עליו. סרטונים מצחיקים איך שעובדים על אנשים ועוד כל מיני דברים מענינים. לא יודעת כמה סרטונים הספקתי לראות, אך פתאום השעון צלצל שתיים בלילה. נבהלתי מעצמי וסגרתי את הטלפון. הייתי כל כך עייפה שאפילו נקיפות המצפון שדפקו לי על הדלת הבינו שהן צריכות לחכות למחר…
למחרת, היום עבר מתוך טשטוש מוחלט מרוב עייפות. איכשהו עשיתי את המבחן, שרדתי את המשך היום ובבית צנחתי לשינה.
כשהתעוררתי הרגשתי כובד. ולא היה לי חשק לקום. כאילו עדיף לישון מאשר לפגוש את עצמי. ואז מתוך הערפילים הגיעה ההתקפה.
'את לא בסדר את לא בסדר את לא בסדר ואת יודעת שאת לא בסדר. מה קורה לך? הבטחת לעצמך אחרי הבית של גילי שעם העולם הוירטואלי הזה סיימת. הבטחת או לא הבטחת? מה את ילדה קטנה? את לא יכולה לעמוד בגבולות נכונים. תראי מה זה עושה לך. תראי איך נסחפת'.
הקול הזה המשיך והמשיך חוזר על עצמו במעגלים וגם כשקמתי ברגע האחרון, המשכתי להסתובב סהרהורית.
"את מרגישה טוב?" שאלה אמא הטובה שקלטה אותי לא כרגיל.
"בסדר" עניתי במלמול לא מחייב.
היא התבוננה בי ואמרה ברוך "זה לא בסדר שאתן לומדות כל כך מאוחר בלילה".
למרות שהיא אמרה את זה באמפתיה זה היה כמו קש על גב גמל עמוס לעייפה. זה ממש, אבל ממש, הרגיז אותי. הייתי כל כך עסוקה בנזיפות פנימיות שלא יכולתי לסבול לשמוע אפילו צל של ביקורת נוספת.
"זה לא קשור" הטחתי את הכוס שהיתה בידי על השולחן. נבהלתי מעצמי ממש. לצעוק על אמא? תראי מה נהיה ממך.
ברחתי לחדר ושם פרצתי בבכי מר.
זה לא היה פייר כל הסחרחרה הזאת. הרגשתי את הלחץ לוחץ לי על הלב וכמעט מוחץ אותו מהכובד.
אבל מה יכולתי לעשות? רונית, דבורי ואחרות גולשות הרבה, צופות בסרטונים כאלה ומסתדרות עם כל מה שיש להן בתוך הנייד או במחשב הביתי. הן מדברות על זה בכיתה בקלילות ובהנאה אז הן לא כתובת למה שעובר עליי.
מול לייקי, אמא וכל שאר האנשים שאני מעריכה, ואפילו דיני, אני מתביישת מידי לשתף.
ההרגשה של הבדידות שוב הציפה אותי בגל חדש של בכי. מה אני יכולה לעשות מול המפלצת הזאת שנמצאת כאן בבית?? מה??

מילה של אמא:
לא סתם אמרו לי חברות שאכין את עצמי השנה לסטרס מהבנות. לחץ המבחנים כנראה באמת קשה לה. מסכנה מנוחי. אנסה להקל עליה בתקופה הקרובה קצת מהתורניות שלה בעזרה בבית.
אולי אפילו אצא איתה לאיזה יום פינוק.