הלילות החשוכים, הלב נפתח, המחשבות נראות לעין בבירור

ביום אני מאושרת, אחרי מקלחת ערב, מגיעות המחשבות, מגיעות הרגשות שכל היום הדחקתי. פגעו בי, לא עניתי, שמעתי משהו מעליב, התעלמתי, הרגשתי משהו נוראי, הדחקתי לפינה. אבל בערב הכל משתחרר, הכל יוצא, הכל מגיע לרגע שבא לי לשתות, הכל מגיע לרגע שאני על קצה המחשבות, מוות.

המוות מפחיד אותי, ואני לא אפגע בעצמי, לעולם. אבל ההרגשה שכבר כולך מתה מבפנים? שכולך מרגישה שאיבדת הכל, למרות שיש לי הכל!! יש לי משפחה, יש לי חברה מושלמת, יש לי חיים, אבל אני מרגישה שחסר משהו, והדבר היחידי הזה, זה מקום להרגיש בו, בבית.

בכל מקום אני מרגישה שבא לי לבכות, שבא לי להוציא הכל על כולם, למרות שהם לא שייכים לכאב שלי, אני כל ערב במראה, גורמת לעצמי להרגיש יותר רע, כדי שאני אדע שזהו, אין לי תקווה להשיג את המקום לקרוא לו בית, איפה שהרגשתי פעם בית, אני חושבת שאני כבר לא מרגישה את זה.

לגרום לעצמי להבין, שאנשים אוהבים אותי, זה קשה אם אני לא אוהבת את עצמי.

איך אני יכולה לגרום לעצמי לאהוב א עצמי אם אני משקרת לכולם כל היום ואומרת שאני בסדר? אני  הכי לא מרגישה בסדר, אני מרגישה חלשה, אני מרגישה עייפות, אני מרגישה כלום. אבל אני לא חושבת שאני כלום, אני היודעת שאני שייכת לאן שהוא, ואני יודעת שאני משהו חשוב, כי אם אני בחיים זאת אומר שיש לי משהו טוב, אבל עוד לא מצאתי מה זה.

אני מפחדת, אני מרגישה מאויימת מעצמי, מהצד השני שרוצה לקחת שליטה, ולאבד את הרגשות, להרגיש כלום, להיות כלום, אני עייפה מכדי להילחם על עצמי, אחרים נלחמים בשבילי אבל אני בטווחה שאני מדחיקה הכל, אם באמת ארגיש משהו, מתי זה?
מחכה ליום שאבין שאני משהו…

המכתב הזה כתבתי לפני שנה לעצמי, עדיין לא מצאתי שום הרגשה…