הלב בוכה.

ואנחנו איתו.
אַתְּ בּוֹכָה,
אוֹ שֶׁזֶּה רַק הַדְּמָעוֹת,
שֶׁיּוֹצְאוֹת לְךָ,
מִתּוֹךְ הַלֵּב.

שׁוּב נָפְלָה,
בָּךְ הַחֲשֵׁכָה,
שֶׁמְּבִיאָה לָךְ,
אֶת כֹּל הַכְּאֵב.

הַאִם הָאוֹר,
כָּךְ נֶעֱלַם,
וְגֵרֵשׁ כָּאן,
אֶת כֹּל הַטּוֹב.

יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ,
לַעֲזֹר לִי,
לַחֲזֹר קְצָת,
לְהַמְשִׁיךְ לֶאֱהֹב.

עוֹד צַעַד,
תְּהוֹם לְמוּלִי,
לֹא יוֹדַעַת כְּבָר,
לְאָן לָלֶכֶת.

רַק עוֹד רֶגַע,
וְשׁוּב בִּגְלָלִי,
כָּאן נֶהֱרֶסֶת,
כֹּל הַמַּעֲרֶכֶת.

אַיֵּה כֹּחַ,
אֲנִי זוֹעֶקֶת מִדַּי,
מְנַסָּה לִמְצֹא,
חֶבֶל הַצָּלָה.

אַךְ שׁוּב נִפְגַּעַת,
וְנִכְנֶסֶת בְּאוֹטוֹמָטִיּוּת,
לַמַּחֲסֶה הַשָּׁמוּר,
לְמַצַּב נְעִילָה.