הכל מבוים

"טובב. רגע איפה לשבת? כאן? איזה יופי, אהבתי את הצבע של הכורסה. לאן מסתכלים? למצלמה הזאת? אה לא? אוקי. לשם? בסדר. אני מוכנה, מתחילים?
אוי שניה השיער, יש פה מראה למישהי? השמונצים בסדר? כן? יופי, תודה.
התחלתם? אהה, אופס, שכחתי מה אני צריכה להגיד. אוקי, אוקי , שניה, מהתחלה.

אז שלום לכולכן, קוראים לי אבל באמת זה לא משנה איך. אני גרה על כדור הארץ . אני רוצה לספר לכם ש…
אוההההה די, תעצרו את הסרטה. מהתחלה חדש. בבקשה. יופי תודה, ענקית. כן, ברור פעם אחרונה, אני חייבת. ברור, ברור, תודה קטי.

אוקי. שלום. קוראים לי ואני גרה בכדור הארץ. אני רוצ..אה..חשוב לי לספר לכם.. ש..אני אני, ילדה. כאילו כן אני נערה ו.. תמיד תחייכו זה חשוב.

גמרתי, כן אני בטוחה. סליחה על הטרחה."

עפתי משם, כמו רוח. לא היו לי מפרשים כדי לזרום, נגמר ללי האוויר. הרחוב מקבל אותי מקופלת, בוכה. אני מתיישבת על הדשא, צמודה לבניין. הדמעות זולגות, יורדות על השמלה היפה והחדשה. 'אני לא חוזרת הביתה. בעצם אני לא קמה מפה.' מחשבה מרדנית מתעוררת בי, מרגיעה אותי, גם שהיא מושלת. כמה התכוננתי, שיננתי טקסטים, פתחתי ספרים, כתבתי ומחקתי. כתבתי שוב, דייקתי ושוב שכתבתי. התאמנתי מול המראה, עם עצמי, שיננתי במיטה, מול כל באי הבית וגם החברות כבר מחכות לראות את התוכנית עולה לגבהים, ואני בה, מגשימה חלום.
זה היה העתיד לשלי, השיווק של כל הקריירה שלי. כמה קל להרוס תוכנית של שבועות ברגע.
'תחייכו זה חשוב' מצחיק מאוד. פרץ הדמעות מתחדש כמו מפל גועש הנופל ברעש האדיר, לרעש הקריסה שלי. 'תחייכי' קול קטן לוחש לי, לפחות לא אהיה כמו האומר ואינו עושה, זה גם משהו.
חיוך מעוות קם על פרצופי, בין קמטי אכזבה, יוצר קפלים של עתיד, הלוואי מחייך.

• • •

שריקה אחת, – וכל האורות מסנוורים
על הבמה זו את, – מול האות שהבמאי הרים.

הכל לפי התיאור,
הקווים שמתחת
יוצאים מציור.

זה הלב שכה גועש – אולי זוהי התרגשות
אך, הנה הוא פורש – שהחלום מסב למציאות

דממה מחכה לך
והכל פרח
אוי, מוחך שכח

הכל נגמר – העתיד וחלום
בפיך מר – ועד שהגיע היום

אבל זה הבמאי
וזה התסריט

החלום שחלמת
מבויים בידיך
אינו התכלית

תעשי חיוך,
מצלמים אותך
•